האדם יצר את אושוויץ

יום הזכרון הבינלאומי לשואה

מאז שנות ה-80 משתתפים בכל שנה עשרות אלפי ישראלים במסעות לפולין. רובם המוחלט תלמידי תיכון במהלך לימודיהם בבית הספר או חניכים בתנועות נוער. מיעוטם סטודנטים, קצינים בצבא או צעירים וצעירות מהקהילות היהודיות ברחבי העולם. ניתן להניח כי זהו הגורם המשפיע ביותר בעיצוב זיכרון השואה בקרב צעירים ישראלים בעשורים האחרונים.

מגפת הקורונה תקעה מקל בגלגלי האוטובוסים, ולמעשה כבר כמעט שנתיים לא מתקיימים מסעות. רגע לפני יום הזיכרון הבינלאומי לשואה הודיעה שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון, שהשנה משרד החינוך יקיים ויממן מסע חלופי בן 5 ימים ברחבי הארץ, שיקרא “שואה ותקומה – ממשבר לצמיחה”.

המסעות החלופיים מציפים מחדש את שאלת עיצוב זיכרון השואה – בחברה הישראלית בכלל ובמערכת החינוך בפרט. המסעות עוררו שיח ציבורי נרחב לאורך השנים, וקריאות רבות עלו להפסיק את המפעל הזה לעומת אחרות שצידדו בו. המטרות החינוכיות, המסרים והתכנים השתנו בין זרמי החינוך השונים, בין התיכונים לתנועות הנוער או למסעות הצבאיים.

הסרט התיעודי “מחנה משותף” מבוסס על סרטונים שהעלו תלמידים, מורים והורים ליוטיוב ממסעותיהם לפולין. בסרט מצטיירת מגמה של הפיכת המסעות לתעשיית תיירות. המסרים המרכזיים הפכו לבדלניים יותר ומתמקדים בחיזוק הזהות היהודית והציונית, בעידוד גיוס לצבא ובחיזוק תפיסת ה”לא נשכח ולא נסלח”.

נראה כי החוויה של התלמידים החוזרים מהמסעות הולכת יד ביד עם תיאורו של ק.צטניק (יחיאל די-נור), ניצול שואה, שראה את מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו כ”פלנטה אחרת”. אבל גם הוא התחרט. שנים אחרי שהעיד במשפט אייכמן, הוא חזר בו ואמר כי אושוויץ מעשה ידי אדם היא, ובאחד הראיונות אף אמר כי “לא השטן יצר את אושוויץ אלא אני ואתה”.

השינוי שעבר ק.צטניק הוא אולי מראה לשינוי שנדרשת לעבור תוכנית המסעות לפולין – מהרחקת אחריות האדם לנעשה, להכרה בה. דווקא ככל שמתקדמות השנים ומתמעטים ניצולי השואה שהיו וחוו את הזוועות הללו, הרחקתה של אושוויץ לפלנטה אחרת היא בעוכרינו, ויכולה להיות כלי בידיהם של מכחישי שואה.

המסעות לפולין ותוכניות הלימודים הקשורות לשואה צריכים להתמלא ולהתעצם גם דרך הממד האוניברסלי, שמאפשר להתבונן בתקופה זו כתמרור אזהרה, כמקום אליו חברה אנושית יכולה להתדרדר ללא כללי מוסר אנושיים ברוח שוויון ערך האדם. מטרת המסעות אינה יכולה להישאר רק התרפקות עצובה על העבר; הם חייבים להציב בפני הנוסעים קריאה למאבק על עתיד של שוויון, צדק ואנושיות. צריך למחות מעל חולצותיהם של התלמידים המסתובבים באושוויץ את סיסמאות הכעס הפרטיקולרי באווירת “לא נשכח ולא נסלח (לנאצים)”, ולאמץ סיסמאות חדשות, שמביטות אל העתיד.