ליאור סלע, סגן ראש מכינת רבין ורכז הבוגרים.ות שלה, כותב לבוגרים:
אני כבר 4 ימים מגוייס. את חלקכם פגשתי בין הכלים, עברתי ליד היישובים של חלקכם וחיבקתי אתכם בלבבי.
אני רואה את ממדי ההרס והאסון את התמונות הנוראיות מעזה, לא יכול להימנע ממחשבות על הילדים שלי שלמזלי נמצאים בבית עם אמא שתחבק אותם חזק ובא לי פשוט לבכות. הולך הצידה ונותן לכאב ולפחד לזרום.
נתנו לנו משימה להשיב מצב לקדמותו אבל כלום כבר לא ישוב לקדמותו. אומרים שלא מרגישים את ההיסטוריה בזמן שהיא מתהווה, אבל למרות שאני מנסה להתכחש – אני שומע אותה כבר 4 ימים והיא מהדהדת לי באזניים. מדינת ישראל קמה כדי להיות בית לאומי ראוי לעם היהודי בארץ ישראל. וביום שבת האחרון מוטטו לנו חלק מהבית בצורה הכי כואבת ואכזרית שיש. זו הייתה אחת המכות הכואבות שחטפה מדינת ישראל מיום הקמתה, מכה שיכולה לאורך זמן למוטט את כל הבית.
וכאן אני מתייצב, כי אני לא מוכן לראות את הבית שלנו קורס.
עכשיו בפרמידת הצרכים הלאומית צריך לקום ולהכות במי שרצחו חטפו והניפו גרזן על הבית שלנו. במקביל יש את מי שחי עדיין בבית הזה. אני יכול לספר על המצב שלי, שיש לנו כמעט הכל ואפילו מפנקים אותנו מדי פעם. אני יודע שיש יחידות שלא, ושם ראוי מאד לסייע, אבל מי שבאמת צריכים את העזרה וההתגייסות המדהימה זה משפחות הנרצחים/ות והחטופים/ות, יישובים שהתפנו ונעקרו מהבית החרב שלהם.
הלם יכול להפיל אותנו או להניע אותנו. זה הזמן שלנו כחברה להניע ולהירתם בכל מקום בו אנחנו נמצאים היום, לעטוף את המשפחות הללו, וביום שאחרי – לסייע לבנות מחדש את היישובים והקהילות שנגדעו. הן לא תהיינה עוד דף בספרי ההיסטוריה ובסיור עתידי לתלמידים. אנחנו חייבים ביום שאחרי לעזור להן לקום על הרגליים ולהפריח מחדש את הקרקע החרבה.
חשוב לי לומר שאני מתרגש מאד לשמוע על הפעילות וההתנדבות של המכינה ושלכם/ן על מנת לפעול במציאות המחרידה הזו. זה גם הדבר הראוי והנכון, ו מה שיכול לעזור לנו לא לשקוע בייאוש וחרדה – עשייה, יצירה ושיתוף, וכמובן שעדיף ביחד מלחוד.
חשוב לי לומר לכם/ן שאני אוהב אתכם/ן מאד וגאה בכם מאד. זה הזמן שלנו לפעול – בצבא, באזרחות, בבית ובכל מקום שנוכל להיות בו. כל אחד ואחת יוסיפו אור, וביחד נוכל לחושך הזה. אני כותב לכם/ן עכשיו כי אני לא יודע כמה זמן וזמינות יהיו לי בדרך והרגשתי צורך לכתוב לכם. אוהב מאד.
ליאור