פרח גולדפרב כותבת לינאי קמינקא ז”ל, שהיה איתה בקומונת שנת השירות בקרית ים:
ינאי, אם היית רואה מה הולך פה, כנראה היית ממש מתעצבן על כולנו. היית צנוע, לא אהבת שכל תשומת הלב מופנית אליך, אבל במקרה הזה אין לך ברירה.
אהבתי אותך מאוד כבר מההתחלה. היית אחד האנשים הכי מצחיקים, שנונים, מוכשרים וטובי לב שהכרתי. תמיד גרמת לי להרגיש בטוחה ואהובה, תמיד הרגשתי שאתה רואה אותי ושם לב לניואנסים שלי.
היית טוב בהכל – ניגנת הכי יפה, החניכים הכי אהבו אותך, ניצחת את כולם בפיפא והיו לך היציאות הכי חכמות בדיונים הפילוסופיים שאנחנו בקושי החזקנו בהם מעמד. עשית הכל בשלווה פנימית ובלי להתפשר, דרשת אותו דבר גם מאיתנו והרגשתי שכשאני לידך אני הופכת לטובה יותר בעצמי. רק דבר אחד לא ידעת לעשות – להכין קפה שחור בלי לשפוך חצי ממנו על הרצפה.
אני הכי מתגעגעת לימי שישי בקומונה. בדרך כלל בישול היה נראה לך כמו בזבוז זמן, אז אכלת בעיקר קורנפלקס, אבל היית מכין את הדגים הכי טעימים בעולם והיינו שרים ביחד country roads, take me home. החזקת אותנו ביחד בתקופות הקשות, היית עוגן בלב ים גם כשהגלים היו ממש חזקים. עכשיו אתה לא כאן ופתאום הכל מתערער ומאבד יציבות והגעגוע חזק כל כך.
אני עצובה מאוד ובכלל לא מצליחה לעכל שאתה כבר לא כאן. הלוואי שיכולתי לחבק אותך בפעם האחרונה ולהגיד שאני אוהבת אותך. למה אנחנו תמיד נזכרים כשזה כבר מאוחר מדי?
סג”מ ינאי קמינקא מצור הדסה נרצח במתקפת מחבלים בדרום, והוא בן 20.