חשיבות הטקס לזכרו של יצחק רבין היא חלק מהאחריות של כל אחד מאיתנו. אנו כחניכי מכינת רבין פועלים בשאיפה על מנת לממש את מורשתו: דרכו וגישתו בנוגע לשלום, אופן מנהיגותו והאכפתיות שלו, מובילים אותנו בדרך החיים במכינה, בהיבטים שונים – ביניהם חיי הקבוצה, אופן המנהיגות האישית ולקיחת האחריות. בימים כאלה של שבר, המקום שלנו לקחת אחריות מגיע.
המצב שקדם לרצח רבין מזכיר מאד את המצב שקדם למלחמה מעצם העובדה שהעם היה מפוצל, מפולג ומשוסה. בשני המקרים היו השנאה שחלחלה עמוק בתוך כל אדם ואדם, השיח המקטב, חוסר ההקשבה, חוסר האונים של העם האזרחים אל מול ההנהגה הפוליטית, האלימות והאי-וודאות לגבי ההמשך.
בימים אלה, כמו סוג של קסם, העם התאחד, ״שכח״ מכל מה שקרה – המשבר הענק שקרע אותנו כעם וייצר מחלוקת ענקית – ונרתם למען מטרה נעלה: שמירה על חיי אדם ושמירה על המדינה שלנו. רוב היוזמות וההתנדבויות הן מיוזמתם של אזרחים שהחליטו לקחת את האחריות. הזיכרון הישראלי הוא זיכרון לטווח קצר – הקלות בה שוכחים את מה שקורה ומתאחדים בכל שעת צרה, חוזרת על עצמה פעם אחרי פעם. וכאן עולה לי התהייה: למה רק כשאסונות פוקדים אותנו, רק אז אנחנו מתאחדים ונזכרים שאנחנו עם אחד?
כאן, החשיבות שלנו כחניכים במכינת רבין – לא לשכוח, ובגלל פועלנו במכינת רבין שפועלת לפי מורשתו, גם יותר מזה: להנציח אותו. עברו כמעט שלושים שנה, אנחנו נולדנו 10 שנים לאחר הרצח. לא יצא לנו לחוות את התקופה הקודמת לו, ולא את הבאה אחריו. מדינת ישראל לצערי חוותה משברים אחרים לאחר הרצח. אסור לנו לתת לרצח רבין להישכח. אסור לנו שמה שקדם לרצח ישכח לעולם, וזו חובתנו להמשיך להעביר את זה הלאה. להבין איך לא להתנהג ואיך אפשר למנוע, איפה עובר הגבול בין אמירה לגיטימית והסתה – גם בחיי היומיום שלנו עצמנו. זו אחריות אישית של כל אחד מאיתנו.
בחרתי לסיים בשורה משיר שמתקשר באופן סימבולי לטקס ולמצב כיום: ״שאו עיניים בתקווה, לא דרך כוונות. שירו שיר לאהבה ולא למלחמות״. לכל מטבע יש שני צדדים, וזו הבחירה שלנו איך להסתכל על סיטואציה. במצב שלנו מאוד קשה להסתכל באופטימיות – אנחנו כאן ביחד, אחד בשביל השני. יחד, זה עם זה, אנחנו מסוגלים למצוא זה בזה את התקווה שלנו וליצור אחת כזו.
מאיה כהן הברון, שלוחת חיפה של מכינת רבין, מחזור כ”ו