נשארת במכינת רבין, גם עכשיו

1 בנובמבר 2023, 25 ימים מתחילת המלחמה בין ישראל לחמאס.

קוראים לי תמר שושן. אני בת 18, קוריאנית-אמריקאית, ובשנה שעברה הייתי מרכזת צעירה בשבט “תפוח” של הצופים בניו יורק. בספטמבר הזה עברתי ממנהטן לשלוחה של מכינת רבין בקיבוץ מזרע בצפון הארץ.

עד כה, סדר היום שלנו במכינה היה מורכב משיעורים יומיים או ימי עיון בנושאים כמו חלוצים וחלוציות, אוכלוסיית ישראל והמשמעות של שבת. הערך המרכזי שלנו הוא חיי קבוצה. אנחנו מקיימים באופן קבוע שיחות קבוצתיות, מבשלים את הארוחות שלנו, מתאמנים, עובדים ומתנדבים יחד. אנחנו 85 מכינאים, כולל 10 ‘חו”לניקים’ (משתתפים מחוץ לארץ).

מאז תחילת התוכנית בספטמבר חוויתי לעתים קרובות ‘הלם תרבות’. הגעתי מבית לא ישראלי וגדלתי בניו יורק. הרבה דברים זרים לי: נקודות התייחסות ישראליות, דיבורים סביב הגיוס לצבא, הישירות ו״החוצפה״ הישראלית. לאחר תחילת המלחמה בין ישראל לחמאס החלטתי שיש הבדל בין ‘הלם תרבות’ – חוסר התמצאות שנגרם על ידי הלא מוכר – לבין מה שאכנה ‘אי-הבנה תרבותית’, חוסר היכולת לתפוס תגובות רגשיות בגלל הבדלי תרבות. בניגוד לחברים שלי במכינה, סביר להניח שלעולם לא אצטרך לחוות דאגה עבור כל אדם בחיי: בני משפחה, חברים, מורים ועמיתים לעבודה. לעולם לא אצטרך להרגיש את ההקלה מהידיעה שבן-דוד שלי החטוף – בחיים, הודות לפרסום סרטון שבוי של חמאס. שני ההורים, מכפר עזה, של ראש השלוחה שלנו שבויים בעזה. ראש המכינה שלי היה בממ”ד 20 שעות עם אשתו וילדיו התינוקות בקיבוץ בארי, שם נטבחו ב-7 באוקטובר 87 בני אדם.

ב-7 באוקטובר עבדתי בקיבוץ יהל במפעל תמרים יחד עם המכינה. התחייבנו לעבוד עוד שלושה ימים; היינו “באזור בטוח”. המשכנו לעבוד, למרות שהיינו מאד מבואסים, מ-6:00 בבוקר עד 16:00 אחר הצהריים בגילעון ידני של תמרים קפואים. לפעמים עבדנו תוך כדי בכי, ומדי פעם אחד מאיתנו היה עוזב בהיסטריה לאחר שקיבל הודעת טקסט או שיחת טלפון מטרידה.

הבחירה להישאר בישראל

בימים הראשונים של המלחמה, החו”לניקים במכינות עמדו בפני ההחלטה האם להישאר בישראל בזמן של פחד ואי-ודאות או לחזור הביתה. כשהייתי צריכה לקבל את ההחלטה הזו, הבנתי עד כמה חשוב לי להישאר בארץ בזמן הזה ולעשות את חלקי בתמיכה בישראל. אני מעוּדדת מהמשפחה שלי באמריקה ובקוריאה, וכל הזמן חברים ישראלים מהצופים, וגם חברים לא ישראלים מהתיכון, שואלים מה שלומי. הבחירה שלי להישאר בישראל אפילו קירבה אותי למשפחתי: אני בקשר קבוע ורציף עם משפחתי המורחבת בישראל, ובקשר יומיומי עם שני ההורים שלי, וקיבלתי טלפון מאחותי, איתה דיברתי לעתים רחוקות כשהיינו באותה עיר.

את ימינו אנו מבלים כיום בהתנדבות בקיבוץ מזרע, בתל עדשים או בערים הסמוכות חיפה ועפולה. בשבועות האחרונים קטפתי זיתים במטע, עבדתי לצד צוותים בעלי צרכים מיוחדים במטבח, הבאתי מלאי מהאחסון למדפים בשופרסל, ארגנתי בגדים בחנות יד שניה של ויצ”ו ושיחקתי בקיטנה בחיפה עם ילדים שהוריהם עובדים במרכז הרפואי “כרמל” או חזרו לשירות צבאי.

הקיבוץ שלנו מארח כיום משפחות מקיבוץ גבים, הממוקם 2 קילומטרים מגבול רצועת עזה. מדי יום מתנדבים מכינאים לסייע בטיפול בילדי הקיבוץ שלנו ובילדי קיבוץ גבים . מכיוון שבתי הספר נסגרו וההורים נאלצו ללכת לעבודה או אפילו נעדרו עקב מילואים, הקמת התוכנית בקיבוץ שלנו הייתה חיונית בסיוע למשפחות. אנחנו מסייעים גם במקומות עבודה בהם נעדרים עובדים כי גויסו לשירות מילואים.

למרות שאין לי מורשת ישראלית, אני בוחרת להיות ישראלית. אני יודעת שלא משנה הנסיבות, אני רוצה לבלות השנה בישראל במכינת רבין ולחיות לצד חבריי הישראלים. ההשתתפות שלי בצופים עוררה בי את הרצון ללמוד לדבר עברית. כמי שגרה בישראל בזמן המלחמה הזו, הרצון להיות חלק מהקהילה הישראלית הפך להיות גדול יותר. אני רוצה מאד לשלוט בעברית ולהתגייס לצבא ההגנה לישראל בשנה הבאה!

תמר שושן, שלוחת מזרע של מכינת רבין

^{לטור המקורי באנגלית באתר צבר עולמי}