לקראת חג החנוכה הקרב ובא, יש לחשוב עליו במונחים מתחדשים, כשם שיש לחשוב על כל המציאות שלנו במונחים מתחדשים.
בחנוכה אנו מדברים הרבה על גירוש החושך על ידי האור. אכן יש חושך רב שצריך לגרש בימים אלה. בשבעה באוקטובר נעשו מעשים שהם פשעים נגד האנושות, רע מוחלט שאין עליו כפרה. חושך מוחלט. עם זאת, נראה שהנוהג לחשוב על עצמי כטוב מול האחר שהוא רע – מביא למבוי סתום, וטיעון זה חל על כל הגדרה של אני ואחר: יהודי מול גוי, חילוני מול דתי, מזרחי מול אשכנזי, ימני מול שמאלני, הומניסט מול משיחיסט, יהודי מול פלסטיני (הרוב, שאינם מחבלים), אישה מול גבר.
אין בכך כדי להגיד שאין ערכים, ואין אמת והכל שווה. טענתי היא שבמקום שיש בו קונפליקט, יש שני צדדים שאחראים להיווצרותו – אפילו כאשר צד אחד הוא קורבן וצד שני פוגע ומקרבן – ורק מאמץ מאוד גדול של שניהם יכול להביא לפתרון. הרחיצה בניקיון כפיים של מי שערכיו טהורים כדי להטיל אשמה על האחר אינה מקדמת דבר. ושוב, ממש לא משנה מהי הגדרת האחר ואינני מתכוונת בכך לרוע צרוף כפי שנעשה בידי בני עוולה בשבעה באוקטובר.
המאבק בין האור ובין החושך נמצא בכל אחד מאיתנו ובכל מקום. רק מאמץ לראות את האור המשותף, ולהאבק ביחד בחושך יכול לשנות את המציאות. זה נכון בזוגיות, זה נכון בחינוך, זה נכון בקונפליקטים בין-עדתיים ובינלאומיים. השסעים בתוך החברה הישראלית, ומעגל האימה עם ומול הפלסטינים, שבו מזמן איבדנו את השליטה, לא יבואו על פתרונם ללא עבודת דיאלוג מעמיקה, ללא אמפטיה והקשבה לאחר, התחברות אל צד האחריות והאשמה שבנו וגם אל כוחות האור. התיקון והיצירה שבתוכנו ובאחרים. לא די בצד אחד שיעשה את המאמץ. האחריות היא משותפת למרות שנקודת המוצא היא לעיתים קרובות של מאזן כוחות בלתי שיוויוני. זו האחריות האנושית שלנו, זהו צלם האדם שבכל אחד ואחת מאיתנו. האור שיכול לגרש את החושך.
הרצון לנקמה הוא מובן וטבעי אך אינו יכול להיות תוכנית עבודה. זה רק מוסיף חושך על חושך. יהודים לאורך הדורות ידעו זאת ובתלמוד נאמר שמי שמבקש נקמה לא יכול להיכלל בעם ישראל (ראו יבמות עט ע”א). זה לא אומר לשכוח וגם לא לסלוח. יש מעשים שאין עליהם כפרה. זה רק אומר שיש להתמקד באור ובהפצתו.
ד”ר אליזבט גולדוין, מנחת בית המדרש ‘יוצרות ניגון’