ניר-עוז
הקיבוץ או המקום הכי יפה שאני מכירה, באמת פינת גן עדן. וממש כמו שאומרים על בני אדם, כמה שהוא יפה מבחוץ ככה הבפנים, אם לא יותר. החומר האנושי של ניר עוז כל כך מגוון, אנשים חמים ומדהימים עם אהבה ענקית לארץ ישראל, שלימדו אותנו על חקלאות ועל פשטות, על צניעות, על להרגיש שהבילוי הכי טוב שיכול להיות זה לאכול בפאב בוטנים ישר מהשדה ולשתות בירה במחירים של פעם. לשבת בבריכה ולשכוח מהצרות. ניר עוז מלאה באנשים שכל מהותם בחיים היא לעשות טוב. הם קיבלו אותנו בידיים פתוחות (ואת כל הקומונות אחרינו), ונהנו לקבל רוח צעירה ורעננה למרות שאני בטוחה שהיה מעייף כל שנה לעשות את אותן שיחות ולהתקדם בחיים אבל השינשינים נשארים בני 18.
מההתחלה קיבלו אותנו באהבה ענקית, שמו שלט בחדר אוכל עם תמונות שלנו וכתבו ברוכים הבאים. כבר אז ידעתי שהגעתי למקום הנכון.
פתחו, באמת פתחו את הלב. לכולם היו משפחות מאמצות שדאגו לנו לכל דבר. גרמו למשפחות שלנו בבית להיות רגועים. כשנגמרה השנה, תמיד אמרו לנו לבוא לבקר. הציעו לחזור לעבוד בתשלום או סתם להגיע לתת חיבוק או למסיבת פורים בחדר אוכל. אמרו שהדלת פתוחה ושתמיד יהיה לנו בית בניר עוז. וכך באמת היה, כשנכנסנו בשער הכל היה אותו דבר.
האנשים עדיין מחייכים ושלווים. רן פאוקר עדיין בנוי, החבר׳ה של הגד״ש עדיין יפים ושזופים, יאיר עדיין אומר להגיע ב-22:34 לפאב, השקיעה עדיין שוקעת ברימונים מהבאלות של החציר, המספר בחדר אוכל זה עדיין 1291, ועדה עדיין מלווה מקרוב את הקומונה, ותמיד יש כלים בכיור של הסלון בקומונה, ועדיין הדשא בקיבוץ הוא הכי ירוק והעצים הכי גבוהים ומרשימים.
תמיד כשהגענו, אמרו לנו איזה כיף שבאתם ותבואו יותר. והכי קל להרגיש אשמה בדיעבד, או להבין כמה משהו טוב רק שמאבדים, אבל זה באמת אוכל אותי. אוכל אותי שלא מספיק הגענו. אוכל אותי שפספסנו את החג של כל הקומונות מכל השנים. אוכל אותי שניר עוז שהייתה החוויה הכי טהורה מבחינתי נצבעה בצבע כל כך שחור. ובעיקר בעיקר אוכל אותי שלאנשים הקסומים האלה נלקח הבית, נלקחה התמימות, נלקחה המשפחה והקהילה. ושכבר לא אוכל להגיד להם מה הם היו בשבילי, ובשביל כולנו.
שינשינית מקומונות ניר עוז