צמאים מתייצבים למבחן

דברים שאמר מוקי צור, מחנך ואיש רוח, חבר קיבוץ עין גב, במפגש זום שערכנו לקראת שבת:

בשיחות שקיימתי עם ידידי ומורי, האיש שביקשתי להיות שותפו – יריב בן אהרון, חיפשנו תיאור של ארץ ישראל. ידענו שאין תיאור חף מתביעה, ניטרלי. אפילו הלווינים המצלמים באור אינם חפים מכוונה. בפתח דבריי אני רוצה לתת לכם ציור זמני ולא מדויק של ארץ ישראל כפי שאני רואה אותה:

ארץ מקדשים שחרבו, אליה עולים לרגל קודחי מחר
ארץ ממנה מהגרים ואליה באים פליטי שנאה ומוות
ארץ של פצועי היסטוריה ושל חולמי אולי
שביל פילי מעצמות בג’ונגל הסבוך
ארץ חורבות ותפילות עתיד
ארץ שופעת אבן וסיפור
ארץ חולות נודדים של שממה ונמל מבטיח
ארץ החיה בצל זיכרונותיה וזיו חזונה
ארץ אשמת שומרון וארץ אהבת ציון
ארץ חלום מטלטל ותקוה המוחקת אשליות
ארץ קודש אמיצה בחולין

זה כמה שנים שאני מרגיש שאנו נמצאים באותו מירוץ שליחים מעייף, שהגיע הזמן של מסירת המקל. זה מאד מפחיד. בין בני דורי יש רבים שקשה להם להיפרד מהמקל עמו רצו, אך ברור שהגיע הזמן למסור אותו. והמקבלים אף פעם לא יכולים להסתפק במה שעוד לא הספיקו לרשת. הם הרי לא רצים בסיבובים סלולים במעגל חוזר. הם מגלים נופים חדשים. מתחילים דרך חדשה.
ואין להם ברירה. אני יודע שיש קול בתוכנו שבוכה על כל החלב הטוב שנשפך. רוצה לזבוח לשבר. להכתיר אותו כאמונה. אך צריך לזכור שקנאות אינה עודף אמונה, אלא אמונה שבורה המנסה להדביק בדבק מלאכותי ואלים את שבריה.

כך אני רואה את חלוצי העתיד. יודעים את כאביהם של הרצים לפניהם. יודעים שהם קופצים אל הלא-ידוע בהכרה מלאה, שלא באים לקפיצה הזאת מתבצרים בבורותם, בחיתוך השורשים שלהם או מתכרבלים במקום מוצל ללא אור. צמאים מתייצבים למבחן.

בשנים האחרונות אנחנו אוהבים להגדיר עצמנו בזהויות מסתגרות. אני מאמין שתפקיד הזהות היא להחקק בדרכון. היא צידה לדרך. הדרך אמנם מחויבת לזהות, אך גם הזהות מחייבת לדרך. חלוץ הוא מי שיוצא לדרך בתקווה שהיא תתרום לזהותו ושזהותו תתרום לדרך.

בשנים האחרונות התחפרו השרים שירים באהבה לבני הזוג ובמסורת. הטובים בהם עשו זאת כי פחדו שתתחלל שירתם בסיסמאות ובאנחנו כוזב. ביקשו את האני הרמוס תחת שקרי קולקטיב. שירי האהבה ליטפו זהויות שרעדו ושאיפות כנות לאמת. כך הגיעו צלילים מן העבר. הם חששו מהאמיתות הכלליות שהפכו לטעונות אינטרסנטיוּת. הם ידעו כי יש ציבור, כי יש מחויבות לזולת, אך חששו כי כל אלה נעטפו בשקר והעדיפו להסתתר ולחסות בבדידותם הכואבת.

נדמה לי שזו המלחמה הראשונה בעולם שבה נכתבו המילים האחרונות של הנופלים ברגעיהם האחרונים. יותר ממאה שנים אנו שואלים מה אמר טרומפלדור כשאמר טוב למות בעד ארצנו, והנה הפעם נרשמו המוני משפטים אחרונים, צוואות של הרגע האחרון, ומתברר עד כמה היתה בהם אהבת אמת לקרובים, אהבה מהולה בפחד אמת וברצון לחיות. ומהמשפטים הללו גם עלתה הבדידות, כמו שכתבה הזמרת הארגנטינאית: הבדידות ציפור צבעונית שלא יכולה להמריא והיא מלווה אותנו.

כך החלה לנבוע צעקה המבקשת מהיחד. מורדת באי הצדק המתעצם. מניפה דגל מצוקה. כשחשבתי שצומח פרק חדש בחיי היחד הישראלי, לא חשבתי שהוא יצטרך לפרוץ עלינו מתוך אסון.

אתמול היתה אצלנו בעין גב לוויה של אחד הקרבנות מכפר עזה. לפתע הכריז אחד האבלים: נמחא כפיים לכפר עזה. הציבור הענקי החל למחוא כפים ולקרוא ‘כפר עזה’. זו היתה צעקה מרעידה לבבות ואומרת: יש יחד. יש מקום. יש אנשים. יש רקמה אנושית הנארגת למרות הכל. זוהי אותה זעקה שזעק ברנר לפני למעלה ממאה שנים: אף על פי כן.

כרטיסי האשראי של ישראל מודפסים בקיבוץ בארי, שמנהלו – שאיבד את היקר לו – מנהל אותו היום ומקפיד כקיבוצניק ישן לקבל משכורת שווה לשאר העובדים. החברה הישראלית זקוקה לאשראי גדול כדי למצוא את נתיבה.

החלוץ הוא איש המרד האנושי. סולל דרכים חדשות אך מקבל את המקל מהרצים שלפניו. חלוץ הוא הפותח את עיניו לנוף הנפתח. הוא יוצר ואוהב. לא שליט. אלא איש אחוה. מאמין ביחד. ואני יודע שהארץ המורכבת שלנו מגלה חלוצים.

^{20.10.23, שבועיים מפרוץ המתקפה הרצחנית על ישובי עוטף עזה}