תהומות של רוע ופסגות של אנושיות

יום השואה תשפא

המשורר ברטולד ברכט כתב בשיר “כשהרֶשע נופל כמו גשם”:

“… כשסיפרו לנו בפעם הראשונה ששחטו כמה אנשים, היו הפגנות מחאה וקמה צעקה.
אחר כך טבחו מאה אנשים, חיסלו אלפים. אנשים התרגלו לזה, ואז נפוצה השתיקה.
כשהרֶשע נופל כמו גשם, אין מי שיאמר: די, תפסיקו לשחוט. והטבח אינו נגמר.
פשעים, כשהם בערמות כל כך גבוהות, נהיים בלתי נראים, שקופים כדמעות.
כשהכאב עולה על גדותיו ונעשה בלתי נסבל כבר לא שומעים את הצעקות.
גם הצעקות מטפטפות בנחת כמו גשם קיץ קל, כמו מקלחת.”

השואה היא הטרגדיה הכי גדולה בתולדות העם שלנו, היא מרחץ הדמים הכי גדול בהיסטוריה האנושית, היא המעבדה הגדולה ביותר ללימוד סקלת ההתנהגות האנושית. מהשואה ניתן ללמוד לאילו תהומות של רוע בני אדם יכולים להגיע ולאילו פסגות של אנושיות הם יכולים לטפס. מהשואה אפשר ללמוד שצריך למרוד לפעמים במובן מאליו, שלפעמים לתפוס את המציאות כמובן מאליו זו סכנה גדולה. אי העשייה והאדישות הן שמאפשרות לרוע לצמוח ולהתפשט.
ברגע שבני אדם מפסיקים לחשוב,
כשהיחיד לא לוקח אחריות על חברתו,
כשערך האדם הופך ליחסי וכשלא גודעים את הקיצוניות מהשורש,
כשמישהו חושב שדתו עליונה על דתות אחרות או לאומיותו עליונה על אלו האחרות,
כשמתרחשת אפליה לנגד העיניים של אנשים והם שותקים כי האפליה לא מופנית כלפיהם,
במקום בו אנשים עסוקים רק בנוחיותם, רק ברווחתם, מבלי לחשוב שיש לקחת בחשבון גם אחרים, זהו המקום בו צומחת האטימות, קהות החושים והאדישות, ולרוע יש מרחב אינסופי להשתלט.

אזהרה תמידית אל קהילת האדם

אירועי השואה מאלצים אותנו להסתכל לרוע בעיניים ולא להשפיל מבט, להסתכל לתוכנו פנימה ולזהות את הפוטנציאל המבהיל והמדהים הזה של הטוב והרע שיש בנו כבני אדם. המפגש עם ההיסטוריה מכריח אותנו לשאול גם את עצמנו שאלות, על החיים שלנו היום, על החברה בה אנו חיים, על המדינה שלנו. כל אותן מסגרות שיצר האדם, שיצרנו אנחנו, חשוב לזכור כמה הן שבריריות, כמה הן לא מובנות מאליהן, כמה עלינו להשקיע מאמצים לשמור עליהן – בייחוד בתקופה זו, בה הקיצוניות מרימה ראש ומקבלת לגיטימציה יותר ויותר במרחב הציבורי. השואה וגורל הנרצחים בה הם אזהרה תמידית אל קהילת האדם, שצריכה לעשות הכל כדי שתרחישים מעין אלו לא ימצאו את מקומם בעולם שאחרי מלחמת העולם השנייה.

ויקטור פרנקל, פסיכיאטר וניצול אושוויץ, כתב אחרי המלחמה בספרו “האדם מחפש משמעות”:
“נסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה. אנו שהיינו במחנות הריכוז זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים, אך די בהם להוכיח כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד – את האחרונה שבחירויות האנוש, לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחור את דרכו”.
בכל רגע יש לנו את החירות לבחור את צעדינו, וכל אחד מאיתנו מוסיף על מאזני המציאות את משקל מעשיו ומשפיע על מה שקורה במציאות. במעשנו החינוכי ובמעשינו בכלל, עלינו להוסיף כמה גרמים של תיקון עולם על המאזניים ולהרבות טוב סביבנו.

“לא איבדנו את האמונה באדם”

ניצולי השואה (שכתבו את מנשר הניצולים שחלקו מופיע מטה) מהווים עבורי השראה לאופן בו אני מאמינה כי צריך לזכור את השואה. לצד העיסוק המתמיד באובדן העצום של האנשים שנרצחו ושל יהדות אירופה כציוויליזציה שכמעט ונמחקה לחלוטין, אנו מוכרחים לעסוק גם בהסתכלות על העתיד ולשאול אילו לקחים ומסרים אנו מנחילים תוך עיסוק בנושא. אסיים את דבריי בקטע מתוך מנשר הניצולים – מילים עם שליחות, הסתכלות אופטימית על העתיד וקריאה לעשייה וליצירה של חברה ועולם טובים יותר:

“… על אף שזיכרון השואה טעון וספוג בחורבן, ברוע ובאבדן צלם אנוש המאיימים על כל ערך אנושי, אנו, הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו, ועמנו מושמדים, לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם – מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות. השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כל בני תרבות, היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות.”
(מתוך: מנשר הניצולים משנת 2002 שחתם את הכנס הבין-לאומי ביד ושם בנושא “מורשת ניצולי השואה – ההשפעות האתיות והמוסריות לאנושות”)

טללית קיצוני, ראשת תכנית שנת שירות

דילוג לתוכן