אורי ינאי ותמר קאופמן משלוחת חיפה במכינת רבין מספרים:
המלחמה תפסה אותנו כשאנחנו מתכוננים ליום האחרון שלנו בעבודה בשכר בתל אביב וקמים לצלילי אזעקה ב-6:30 בבוקר. חזרנו לבית השני שלנו בחיפה, והגענו עם חור בלב מהמצב, והרבה לחצים ואי-וודאות מהקריאה הבלתי פוסקת של החדשות ועדכוני פיקוד העורף. כך המשיכו להם היומיים הבאים, בלי ידיעה לאן נמשיך מפה, ואיך אפשר בכלל להמשיך?
רצינו לתת ולעזור תוך תחושה של ריקנות, וידענו ללא ספק שזה הזמן שלנו לתת מעצמנו ולעזור למדינה שלנו. החלטנו ללכת להתנדב איפה שצריכים אותנו. העירייה ביקשה מאיתנו להתנדב בשמרטפיה בבית הספר ״חוגים״ בחיפה, שם התנדבנו עם ילדיהם של עובדי בתי החולים בעיר, שהם חלק מהמערכת התומכת והמייצבת במלחמה הזאת.
הגענו ביום הראשון כ-17 מתנדבים, כשאנחנו מאוד נחושים ורוצים לעזור ולתרום. הילדים הגיעו בבוקר יחד עם ההורים שלהם, מטווח גילאים רחב, ותפקידנו היה לשעשע, ללמד ולהשגיח על הילדים, והכי חשוב להרגיע אותם. וכך יצא, שלכל אחד מאיתנו היה את הילד או הילדה שהתחברנו אליהם והרגישו איתנו בנוח.
ביום השני של ההתנדבות הילדים הגיעו בבוקר יחד עם ההורים שלהם, שחיפשו אותנו בעיניים, להודות לנו על אתמול ולהפקיד את הילדים בידיים שלנו בבטחה. הפעם הילדים שחררו את ההורים מאוד בקלות, וישר באו לשחק איתנו.
הרגשנו שהילדים מתחילים להיפתח אלינו, לבטוח בנו ולשתף אותנו בתחושות והרגשות שלהם על המצב במדינה. הרגשנו שאנחנו מהווים מקום בטוח עבורם, וההרגשה הזאת רק התחזקה ביום השלישי של ההתנדבות. הילדים חיכו כל יום לפגוש אותנו מחדש, רצו אלינו בשמחה וסיפרו לנו על החוויות שלהם מהיום הקודם. הילדים וההורים סמכו עלינו, וכך ההורים יכלו להמשיך לעבוד במערכות שתורמות למדינה.
יעל הורוביץ, גם היא משלוחת חיפה, מספרת:
בעקבות המצב הביטחוני עלתה ההתלבטות האם לחזור כל אחד מהקבוצה הביתה או להישאר ולהירתם למשימות קהילתיות בעיר. הבנו שחשוב לנו בעיקר במצב כזה לתת את החלק שלנו לקהילה שסביבנו. היתה לי את האופציה לבחור אם להישאר עם השלוחה שלי ואת האופציה כן לצאת ולעזור במה שביכולתי.
מי שבחר להישאר בחיפה התנדב בשמרטפיה לילדי עובדי בית החולים. משך שלושה ימים הגענו והעברנו את היום עם הילדים. שמתי לב כמה היה חשוב לילדים היחס האישי שאנחנו נתנו להם מעבר לגננות.
אני באופן אישי התחברתי מאוד לשתי ילדות, בנות לשני רופאים בבית החולים, שבכל יום שהגעתי קפצו עלי בחיבוק ענק. שם הבנתי כמה היחס שאני נותנת להן חשוב בשבילן ועד כמה התרומה שלי בעלת השפעה.