בין כסה לעשור, בין מסורת לחידוש, בין קודש לחול
השבוע האחרון במכינת רעות היה בסימן סליחות, תיקון ואווירת חגי תשרי. ניצלנו את התקופה הזאת בשנה והתכנסנו לסמינר זהות יהודית-ישראלית, שבעצם מניח את היסודות לעיסוק בזהות האישית והקולקטיבית שלנו, על כל עולם התוכן שכרוך בזה. דרך שיחות שנוגעות בהגדרה עצמית ניסינו להבין איך כל חניך מגדיר את עצמו, קראנו ודיברנו רבות על המתח שבין מסורת לחידוש והתנסינו בקבלות-שבת ראשונות.
“זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות – להיות אחד במניין.
לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה.
אפשר שזה הדבר המשמעותי ביותר שביהדות, ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי.” (אבא קובנר)
אילו ברכות נברך? אילו שירים נשיר כך שכמה שיותר מכינאים.ות יכירו ויתחברו אליהם? איך בכלל שרים ביחד? מתי נעשה מה? על מה נשמור ומה נשנה?
תהליך הבירור הזה מזמן מחשבות אישיות והתכנסות פנימה, ובכל זאת התעקשנו במהלכו לשאול גם מה הסיפור המשותף, מה מקומן של הקבוצה והקהילה בתוך הדילמות האלו.
בסיור סליחות לילי שקיימנו בצפת נתנו לאווירת הסמטאות הצרות לסחוף אותנו, ודרך סיפורי חסידות ניסינו להבין מה משמעותן של המלים תיקון ותשובה ולחוש את התוכן הייחודי שאפשר לטעון בו את יום הכיפורים, בכל דרך בה נבחר לציין אותו.
גם סיור הסליחות היה ברוח המכינה, עם שילוב של ישן וחדש, של קבוצתי ואישי. הסיור כלל הצגות בהובלת החניכים, חיבור למסורות עתיקות, שירה של פיוטי סליחות, כתיבת נוסח אישי לתשליך, ולימוד על המקובלים בצפת של המאה ה-16 לצד מלחמת העצמאות וצפת של היום.
אנחנו יוצאים מהתקופה הזו עם חוויות, ואולי עם יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה, לקראת המשך והעמקה בנושא זה במכינה.