ירושלים – עיר עם חומות שקופות

בימים שלפני יום ירושלים מתחילים להרגיש שינוי בעיר. יותר ויותר קבוצות-נוער מסתובבות ברחבי מרכז העיר, מורות ומורים לשל”ח מגיעים למגוון פינות נסתרות, ואנשים משתהים לצד בניינים כדי לצלם אותם. השנה הורגשה גם אלימות. הרמאדאן ולילת אל-קדר הביאו הפעם גם חוגגים מוסלמים אל ירושלים, לחגוג את קדושתה. לצערי, בואם לא התקבל בברכה, בלשון המעטה.

מכל הארץ באים לחגוג את יום ירושלים, וכמעט תמיד נדמה ששוכחים את מה חוגגים. יום ירושלים מציין את איחוד העיר. בעבר הייתי שׂם גרשיים מעל המילה איחוד, כדי להזכיר שירושלים לא באמת מאוחדת, שתושבי ירושלים המערבית לא מגיעים למזרחה. הסטודנט הממוצע בירושלים לא מבחין בין שועפאט לבית חנינא, לא ביקר בואדי ג’וז וכנראה גם לא אכל את הכנאפה של ג’אפר ברובע המוסלמי, אותה מציינים מי שרוצים להראות שהם מגיעים גם למזרח העיר (אני אישית יותר טיפוס של פטיסרי אבו-סיר בשער החדש, אבל זה סתם כדי להתנשא על המתנשאים).

בסרטון שהופץ לפני כמה שנים ביקשו מירושלמיות וירושלמים יהודים למקם שכונות פלסטיניות על המפה. כמעט אף אחד לא ידע למקם את השכונות, והרוב המוחלט גם לא ביקר בהן. לכל ירושלמי יש את השכונות בהן הוא מרגיש בנוח ואת אלה שלא. ליהודי ממערב העיר מפת השכונות כמעט לא השתנתה בשנים האחרונות. “האיחוד” מתבטא ברובע היהודי ובשוק המוביל אליו, לעתים ברובע הארמני, ובימי פסטיבלים גם בחלק קטן מהרובע הנוצרי. ק”מ רבוע אחד מתוך 125 קמ”ר של עיר מאוחדת.

להמיס את הגרשיים

עבור מי כן השתנתה מפת השכונות? עבור הפלסטיני תושב העיר. לא באופן מלא ולא בתחושת בטחון, אבל יותר ויותר פלסטינים מגיעים למערב העיר, אל המוסדות האקדמיים שבה, אל בתי העסק, אל המסעדות ובתי הקפה. תושבים ישראלים אמנם לא נדדו מזרחה, אבל הבגרות הישראלית נדדה, הרכבת הפכה לתחבורה הציבורית הראשונה שמיועדת לשני חלקי העיר, וגם תקציבים החלו לעבור מזרחה הודות להחלטת ממשלה מ-2015 – לא בהמוניהם, באופן שרחוק מלסגור את הפער האדיר בין שני חלקי העיר או לתקן את התנהלות המשטרה כלפי התושבים, אך בהחלט יש שינוי, והוא ממיס לאט את הגרשיים שבעבר הקפדתי לתחום בהן את המילה “איחוד”.

תשע שנים מחיי חייתי בירושלים, ותמיד הרגשתי בה מיעוט. אני חושב שכולם מרגישים בה מיעוטים – החילונים שמרגשים ששכונות “מתחרדות” להם, הפלסטינים שחווים דיכוי תחת עירייה ישראלית והחרדים שנאבקים על צביון עיר הקודש. זו עיר עם חומות שקופות. לעתים הן נרמסות באלימות איומה, לעתים הן מתפתלות וחלקי עיר מתערבבים אלו באלו – אז היא הכי יפה.

אין יום בו אני לא מוכן לשים את ירושלים על ראש שמחתי. אשמח לחגוג את יום ירושלים ולהקדיש אותו למעלותיה וייחודה. אבל כשחגיגות רק מעודדות אלימות, יוצא שכרן בהפסדן. אני מייחל לשוויון בין שני חלקי העיר ולימים רגועים, בהם נוכל לחגוג את גיוונה ויופיה של העיר הנפלאה הזו.

חגי אפרת, ראש תכנית רשת קהילות סטודנטים