שתיל להיום ולדורות הבאים

שתילת עצים בשלוחת מזרע של מכינת רבין

“כי האדם באשר הוא אדם, צריך להיות תמיד בתוך הטבע; כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג. […] זקוק הוא לקשר הבלתי-אמצעי והתמידי שבינו ובין הטבע האין-סופי, ליניקה הנעלמה, שכל אחד מאטומי גופו ונפשו יונק מן הטבע האין-סופי ושכולו יונק מן האין-סוף” (אהרון דוד גורדון, מתוך “האדם והטבע”)

מה החשיבות בקיומו של חג האילנות, בעולם בו המרחק בין ירק השדה לצלחת גדול כמרחק הפלגתה של אוניה? מדוע צריך הילולה לעצים ירוקי-עד, אם הם מקשטים רחובות בטון מתפתלים ומחלפים אדירי מימדים, אפורי-עד? א”ד גורדון מבקש להזכיר לנו כי הטבע לאדם הוא כמים לדג. זהו הקשר האין-סופי בינינו לבין העולם שסביבנו. דווקא בעולם בו האנושות קורעת את עצמה מהטבע ומנתקת את החיים המודרניים מטעמם של חיים טבעיים, עלינו לכונן יחסים חדשים אל הטבע, כאלו שיאחו את הקרעים והסדקים שיצרנו במרחק המתעצם בין עשב השדה לפרנסתו של אדם.

בהולכנו בשביל היוצא אל הטבע, עם רֹן בַּלֵּב וְאֵת בַּיָּד, שרים שירי הולדת לעצים ולאילנות – מתכנסים אנו לשתול, לחדש צמיחה, להתקדש אל הטבע. אך לשם מה לחדש קשר זה? לא רק בשביל עצמנו. אנו מחדשים מימד נוסף השותף לצמיחתם של העצים סביבנו – צמיחת דורות העתיד שלנו. השתיל הנטמן באדמה יגדל ויהיה שותף דומם למסע חייהם של בנינו ובנותינו. אף אם אנו לא נזכה לראות את העץ הצעיר צומח, מוציא פרח, מצמיח פרי – ממשיכינו בעולם יזכו ללוות את תהליך צמיחתו של העץ, ואף להנות ממטעמיו ומיופיו.

בצאתכם לשדה, לפרדס, לגינה הקהילתית הקרובה, זכרו כי העצים אותם אנו שותלים אינם רק למעננו – הם למען דורות העתיד ולמען צמיחתם.
“יום אחד הלך [חוני המעגל] בדרך, ראה אדם אחד שנוטע חרוב.
אמר לו: עד כמה שנים טוען [=נותן] פירות?
אמר לו: עד שבעים שנה.
אמר לו: האם פשוט לך שתחייה עוד שבעים שנה, שאתה נוטע את העץ ליהנות ממנו?
אמר לו אותו אדם: עולם מלא חרובים מצאתי; כפי ששתלו לי אבותי, כך שותל אני גם כן לבני”

(תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ”ג עמוד א, על פי תרגום שטיינזלץ)

אהבת? אפשר לשתף בקלות

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב print
Print
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב telegram
Telegram
דילוג לתוכן