עונת נדידת הציפורים נמשכת מעבר לזמנה. המביטים.ות לשמיים בימים אלה של תחילת חודש פברואר יראו ציפורים חגות צפונה, מזרחה… כמו התבלבלו וחושבות שנגמר החורף והגיעה העת לשוב ולהצפין. ואכן, כמות הגשמים המועטה שירדה עד כה מדאיגה. מזג האוויר השמשי לא מתאים לשיא החורף. מה לעשות כאשר המציאות בחוץ – שמש, שמים כחולים וגשם מועט – לא מתאימה ללוח השנה ולעונה כפי ש”אמורה להיות”?
במסכת ראש השנה בתלמוד הבבלי (דף יד, א) כתוב: “באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי” (כידוע, ראש השנה לאילנות נקבע בט”ו בשבט, כדעת בית הלל). ושואלים: מדוע קבעו כראש שנת האילנות דווקא את התאריך הזה? עונה ר’ אלעזר (בשם ר’ אושעיא): הואיל ויצאו (=נגמרו) כבר רוב גשמי השנה”. כלומר, לכתחילה נקבע התאריך בהתאמה לעונות השנה.
כולי תקווה שעוד גשמים רבים לפנינו, אחרת יושפעו היבולים, ומצב האדמה החקלאים וכולנו בני האדם יהיה בכי רע. אבל מה אם לא? מה אם אנו בתוך שנה שחונה וזה הוא חורף 2023? האם לחגוג את ט”ו בשבט בעתו אומר להסכים בהתנהגות כי “רוב הגשמים כבר מאחורינו”? או שמא נסרב לשתף פעולה עם לוח השנה כמנהגו, ונציע: בואו נדחה את ראש השנה לאילנות בחודש נוסף, ועד אז נבקש שאכן ירדו רוב גשמי השנה. בעצם, בואו נתאים את לוח השנה למציאות הטבע, האדמה והגשם, כפי שהם בפועל?
דיסוננס כזה בין פנים לחוץ, בין מה שאמור ויכול להיות ובין מה שישנו בפועל, אנו חשים גם כאשר אנו מתבוננים באירועים האחרונים במדינתנו. הפער בין ערכי הדמוקרטיה המהותית בתוכם אנו חיים ולאורם אנו מחנכים ומחנכות בתכניות ובקהילות השונות, לבין פירוקם מחוץ, מרעיד את הלב.
הולכת ומתגברת המחאה נגד הרפורמות המוצעות במערכת המשפט. אנו מצטרפים לקולות הרוצים לחזק את מוסדות הדמוקרטיה הישראלית ואת ההסכמות שעליהן מושתתים חיינו המשותפים כאן בארץ. ט”ו בשבט הוא ציון דרך משמעותי בהקשר לדמוקרטיה הישראלית, בהיותו יום הולדת לכנסת ישראל. המושב הראשון של האסֵפה המכוננת נערך בט”ו בשבט תש”ט (14 בפברואר 1949) בבניין הסוכנות היהודית בירושלים. נשיא המדינה חיים וייצמן אמר אז:
“ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האספה המכוננת של מדינת ישראל, את כנסת ישראל הראשונה בימינו […] בשתי דרכים פעל מאמץ ההגשמה: הראשונה היתה דרך התעוררות הלבבות, השיבה למקורות הרוח של המסורת היהודית וכינוס כוחות העם הפזורים לאגודה אחת. הדרך השנייה היתה דרך המעשה החי והמגשים, שבה הלכו אלה שהעפילו לעלות לארץ וחתרו להביא גאולה לעמם בפועל כפיהם ממש. בזיעת אפיהם ובדמם. אין עדה יהודית ברחבי תבל, שאין ליוצאיה חלק במדינת ישראל. אנו תקווה ותפילה, כי קיבוץ הגלויות יגדל ויתרחב ויקיף המונים יותר ויותר גדולים של בני עמנו, אשר יכו פה שורש ויטו שכם עם כולנו לבניין מדינת ישראל ולהפרחת שממותיה”.
בט”ו בשבט תשפ”ג נפעל למען חיזוק כל הקולות המגוונים החיים כאן, שיעבדו כולם לבנייה משותפת של החברה הישראלית, ולא לפירוקה ופירורה.
נבקש לאותת לציפורים הנודדות: חיזרו דרומה,
נבקש בכל לב כי עוד יבוא גשם,
נחזיק יחד את המחאה נגד מהלכי פירור הדמוקרטיה.
יש תקווה.
הרַבָּה שירה לוין, ראשת תחום קהילות