אנו בעיצומם של ימי “בין המיצרים” שהחלו בי”ז בתמוז, עם הבקעת חומות ירושלים, ויסתיימו בתשעה באב, היום בו נחרב בית המקדש והשכינה גלתה. תחושת האובדן, הייאוש וההרס שחווה העם היהודי בחורבן בית המקדש השפיעה רבות על המשך קיומו ותרבותו. תחושה זו גולמה לזיכרון כואב הנישא עד ימינו ומוזכר בכל תפילה, בכל חתונה ובכל חג. מי שיבקר בבתי כנסת בערב תשעה באב יראה א.נשים ישובים על הרצפה כמנהג אבלים וקוראים במגילת איכה.
השנה תחושת השבר והכאב מתעצמים עוד יותר בצל המצב החברתי שבו אנו נמצאים. התחושה של רבים בחברה הישראלית היא כי אנו על סיפו של קרע גדול, קרע שהתיקון שלו ידרוש שנים רבות של בנית סולדריות חברתית מחודשת.
חז”ל מספרים על רבן יוחנן בן זכאי שהבין כי התפיסה האידיאולוגית הקנאית בירושלים ערב חורבן הבית תוביל להשמדת העם, ולכן ביקש מאספסיאנוס לצאת מירושלים ולבנות ביבנה את הסנהדרין. במעשה זה סימן רבן יוחנן בן זכאי את התחדשותה ושינויה של התרבות היהודית. ירושלים ועבודת בית המקדש חרבו, מסורת יבנה הלמדנית החלה לפרוח.
במגילת איכה נכתב: נַחְפְּשָׂ֤ה דְרָכֵ֙ינוּ֙ וְֽנַחְקֹ֔רָה וְנָשׁ֖וּבָה עַד ה’ (איכה ג, מ) ובעיניי זהו המסר המרכזי של מגילת איכה. החיפוש אחר הדרך הנכונה לנו מתחיל בחקר, בבדיקה – בדיקה של עצמנו אחורה, וחקירה של המצב בהווה. כדי לחקור אנו מתבקשים להקשיב, להקשיב באמת. לא להקשיב ולענות מיד למה המחנה שלי צודק, או למצוא למה המחנה שאינו שלי טועה. אני לא מחפשת מעגלי שיח שבסופם מתנוססת קלישאה ‘כולנו אחים’, או כל קלישה אחרת. אני מבקשת למצוא עמיתים.ות שיחדיו נפרוץ דרך חדשה שניתן ללכת בה יחד, דרך שבה יש שיוויון הזדמנויות, יש דאגה לחלשים, יש דאגה למיעוטים. דרך אשר זונחת את האידיאולוגיה הקנאית ובוחרת בחיים של לימוד, של קהילה, של חברה מתוקנת. אני מבקשת למצוא דרך כפי שרבן יוחנן בן זכאי מצא: בעינים פקוחות, באומץ רב ובלב בוטח.
השנה אצום בתשעה באב וזו תהיה הפעם השניה בחיי בה אצום במועד זה. הפעם הקודמת שצמתי היתה בשנת תשס”ה, ערב ההתנתקות. אז הרגשתי כי אנו לקראת קרע גדול בחברה הישראלית. הקרע הזה ממשיך ופועם, ואת השלכותיו אנו מרגישים היום, שמונה-עשרה שנים אחרי.
לכן השנה, שבה תחושת השבר גדולה עוד יותר, אני קוראת לנו לעצור בתשעה באב ולייחד את פסק הזמן הזה לחקירה, לחיפוש ולהקשבה. אפשר לצום ואפשר שלא, אפשר לדבר ואפשר לשתוק, כל דבר שיסייע לעצור. אני מבקשת להקדיש זמן שבו נתכנס פנימה ונתבונן יחדיו כדי שנוכל להבטיח עתיד משותף.
אילנה עב”ו גולן, ראשת תחום חינוך