המקורות המקראיים המפרשים את משמעויות חג הסוכות מזכירים את עניין האסיף ואת הסיפור ההיסטורי על יציאת מצרים. עם זאת, רבים ממאפייני החג מוסברים היטב דווקא במה שלא היה יכול להיזכר בתורה: שבחג הסוכות נחנך בית המקדש הראשון (בימי שלמה, 480 שנה אחרי יציאת מצרים). וכך מסופר בספר מלכים:
אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, יְרוּשָׁלִָם, לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן. וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. … וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג, וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ, קָהָל גָּדוֹל – מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם – לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵינוּ, שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים – אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם. בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם, וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ, וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ. (מלכים א’, פרק ח)
השמחה בחנוכת המקדש היא שמחה כללית, המקיפה את כל הציבור, ולא רק את בית המלוכה והכהונה. יש הרגשה ברורה שהמקדש שנחנך שייך לכול, והוא הישג לאומי שהכול שותפים בו והכול מודים עליו לה’. גם בעניין זה ניתן למצוא התאמה לחג הסוכות. החג מתואר בספר דברים תוך הדגשת השמחה, ששותפים לה כל בני העם:
חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים, בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’, כִּי יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ. (דברים טז)
מה גורם לשמחה הגדולה, וכיצד היא מתבטאת? אחד ממאפייני החגיגות שחוגג שלמה הוא היסוד של פריצת הגבולות. מזבַּח הנחושת, שהוא מקומם הקבוע של הקורבנות, קטן מהכיל את מספרם העצום, ולכן מְקדש שלמה את חצַר המקדש כולה, ובכל מקום בה מקריבים קורבנות. המקריבים הם “המלך שלמה וכל ישראל”, ואין תפקיד מיוחד לכוהנים, שהם בדרך כלל הממונים על ההקרבה. דווקא ביום הקמת המקדש, הכרוך בהקדשת מקום מיוחד להקרבה (המזבח) ובהקדשת אנשים מיוחדים לעבודה (הכוהנים), נפרצים הגבולות הללו, וניתנת הרשות להקריב בכל שטח החצר על ידי כל ישראל. בכך מועצֶמת החוויה של שיתוף כל הציבור בעבודת המקדש, וזה מקור השמחה היתרה בחנוכת המקדש.
המסר החבוי במעשים אלו הוא מורכב: מצד אחד, חוגגים את הקדשת המקום ואת קידוש המסגְרות הממוסדות שבהן, ורק בהן, יתקיים מעתה הפולחן. מצד שני, מתברר שמסגרות אלו אינן מוחלטות, ולמעשה יש מקום להרחיבן ולשתף בהן ציבור גדול.
בחג הסוכות בילו כל עולי הרגל בירושלים במשך שמונה ימים רצופים. זאת בשונה מחגי הפסח והשבועות, שבהם מצומצם זמן השהות בירושלים ליום אחד בכל חג. אחת ההשערות על מקורה של מצוות הישיבה בסוכה נקשרת לאורכו החריג של החג: עולי הרגל הקימו סוכות כדי לשבת בהן בימי החג, ועם הזמן הפך מנהג זה למצווה וצבר משמעויות נוספות.
מתוך הספר “חג ישראלי” – הצעות לטקסי החגים במשפחה, שנכתב במדרשה באורנים ויצא בהוצאת עם עובד