סדרת השטח נועדה להפגיש אותנו עם קושי ואתגר, להרחיב את אזור הנוחות ולחזק את יכולות ההתמודדות שלנו. בתכנון זה היה אמור לקרות במסלולי הליכה וניווט, במציאות קיבלנו קושי קצת אחר, אבל האפקט דומה.
כל השלוחות של המכינה נסעו לכיוון ערד. בדרך לערד התחלנו בשיחות פתיחה ותדריכי בטיחות. עוד בשלב התכנון, ולאורך כל סדרת השטח, היינו מעודכנים ובקשר מתמיד עם חדר המצב בכל הנוגע למזג האוויר ותנאי השטח. אכן, נאלצנו לשנות מתווים, מסלולים ותחנות לינה, והתמודדנו עם מעט גשם במהלך השבוע. אולם לא נזקקנו לאוטובוס שהוכן מבעוד מועד, למקרה שנצטרך לעצור את הסידרה.
ביום הראשון היינו עסוקים בהתאקלמות בשטח וברענון יסודות הניווט. כל המכינאים והמכינאיות הגיעו באור יום לנקודת הלינה, הקימו מחסות והתמקמו ללילה.הכנו ארוחת ערב על מדורות, לפי חוליות. השמיים היו נקיים מעננים. המרחק מאורות הישובים ולילה חשוך ללא ירח סיפקו לנו שמיים נהדרים של כוכבים שהטלפון התקשה לצלם… דווקא לא היה קר במיוחד. למרות רוח וגשם לפרקים, המחסות עמדו ונשארנו די יבשים. קמנו ב-6 בבוקר ושיפרנו מחסות, הפקנו לקחים מהבנייה והלילה שעבר לקראת הערב שיבוא.
עוד למדנו טכניקה של “מיטה חמה” וכיצד להשתמש בגחלי המדורה כדי לשמור על חום הגוף באופן בטוח. החוליות ניווטו והתקדמו על בסיס הציר שנלמד. סיימנו את היום המלא הראשון בחניון “באר אפעה”, כשגם הקושי והעייפות היו משמעותיים יותר וניכרים אצל חלק מהמכינאים והחוליות. בהמשך השבוע עברנו מפורמט חולייתי לקבוצתי.
בהנחיית מדריכי בית הספר לסיירות חיזקנו את המחסות ולמדנו לשהות בשטח בנוחות יחסית גם בתנאים פחות מפנקים. מתחת למחסות כשהיה גשם, ולצד המדורה עם תה חם כשהשמש יצאה, מצב הרוח הכללי במחנה ובשלוחות היה גבוה. לא ויתרנו על חווית הסדרה והרציפות, אך כמובן שאחרי שלושה ימים בשטח עולים גם קשיים ואתגרים. זהו חלק מהקושי והאתגר שהיציאה לשטח מביאה עמה – יחד עם הצורך להתמודד אחד עם השנייה בלי לברוח לחדר/לטלפון.
הגענו לנקודת הסיום בתל ערד, שם ערכנו סיכומים ופריסה לסיום השבוע. היה שבוע ומוצלח מאוד אבל גם מאתגר, קשה ומורכב. חלק מהמכינאים בחרו שלא לסיים את השבוע ואולי מחזיקים כעסים כאלו ואחרים על כך שדרשנו מהם להתמודד. חלק סיימו והיה להם קשה מאוד פיזית או קשה מאוד חברתית עם החוליה, לחלק היה קל מדי ולחלק קשה באופן בלתי נסבל… מה שחזר הרבה פעמים ברגעי הקושי זו האמירה “אבל לא כייף לי”, וזה אכן לא כזה כיף גדול להיות בגשם, בבוץ ובקור. אבל כיף הוא לא הערך היחידי, וגם לא הכי חשוב. בעיניי כיף מתאר חוויה מיידית ולא חוויה מעמיקה של אושר, הצלחה, שמחה, התגברות ועוד. ובעצם לא מתאר את החוויה כולה.
גם מי שבחרו להפסיק את הסדרה עשו כמיטב יכולתם – הם היו צריכים לדרוש מעצמם להתמודד, וגם להתמודד עם ההחלטה הקשה להפסיק. מי שסיימו בוודאי התמודדו. התמודדות היא חלק חשוב מאוד בהתבגרות וברכישה של חוויות עמוקות, מורכבות ומרובות רבדים.
אני רוצה להודות לצוות חוגי סיירות שמלווה אותנו כבר 7 שנים בסדרות השטח. הם תמיד מוכיחים את המקצועיות שלהם ואת הגישה המדהימה למעשה החינוכי בדרך השטח. תודה ענקית למדריכים ולצוות המכינה. גם הם ישנו בגשם, התלכלכו בבוץ, הלכו וסחבו, ובניגוד להרגל היו צריכים גם להתמודד עם המרחק מהמכינאים – הדבר הכי פחות טבעי למחנך שרגיל ורוצה ללוות, להתקרב, לעבד ולדבר. זה לא מובן מאליו לדעתי שצוות חינוכי בוחר לאורך כל השנה באינטנסיביות של הדרכה במכינה, אבל זה עוד פחות מובן מאליו כשזה בגשם, בקור ובבוץ! לבסוף – תודה על האמון של ההורים שהיינו עמם בקשר רציף לאורך כל השבוע.
עמרי שיפרוני, ראש מכינת רבין