נכנס לאתר של אב”י – נפגשים בשביל ישראל – לא הייתי במסע מאז הקורונה. פורים, זו ההזדמנות. אבל איך מגיעים מגוש דן לחוף ינאי ב-07:00 בבוקר? “דני טרמפים” כבר לא בתפקיד, כל מי שאני מכיר מאז לא מצליח לעזור לי. בקבוצת הפייסבוק אין מענה. ב-wase carpool אין מענה. שאוותר? עושה את המאמץ. קבוצת אנשים ליד משאית. הנה פנים מוכרות, והנה עוד פנים מוכרות, ומחליפים חוויות וזכרונות וחלק מוּכּרים אך מרוחקים. אולי זו שעת הבוקר המוקדמת? גשם… אופס…
ואז הקסם מתחיל,
מעגל בוקר לקול צלילי אוושות הגלים… משהו בחוף נוסך שלווה.
וזו רק ההתחלה, כי הקסם של אב”י מתעצם כשהלבבות נפתחים, והשיחה קולחת על דא ועל הא. הגלים מלווים את הפטפוטים והגשם מוחה את עקבותינו על החוף. החול מתחלף לו לירוק במרבדים זרועי פרחים.
כבר שכחתי איך משתמשים במקלות ההליכה, אבל אל דאגה, יש אנשים טובים באמצע הדרך. כבר 17 שנה, גם אם זה מרק עם גשם.
הולכים אל “סמריה”. עצירה, התודעה מחלחלת, הנה לא סתם הליכה מנקודה לנקודה כי אם גם מורשת, ציונות ורוח, כן. אני במסע אב”י ומגלה שאלטלנה מתחילה בכפר ויתקין ולא בת”א.
הבוץ – אין דבר, הכרבולת מאתגרת יותר….
ומשבילי הארץ לשבילי הלב הפתוח: “זה לא בכיוון שלי, אבל אם לא תמצא טרמפ אחר, אביא אותך לבית” הוא אומר לי. “לא אטריח אותך, אסע עם החבורה ומשם בתחבורה ציבורית”, אני עונה. אבל הקסם לא נגמר, כי באים לאסוף אותנו ושמים אותי בבית.
איך הנופים, החופים והשבילים התחלפו להם כה מהר בכבישים, מחלפים ורבי קומות?
אבל הלב נותר על החוף, והיום בקבלת שבת בפסוקים “נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם, יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם. מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם, אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'” הוא יהרהר בנהר – נחל התנינים, ובצבים ובמשברי הים שבחוף ינאי, וב”נהירו דאנפין” של זיו קונם של הצועדים שפגשתי היום.
שבת של שלום.
אחד מגבעת שמואל