היום צעדנו אל מעלה עלי וירדנו בו אל המכתש הקטן.
מכיוון שאנו הולכים בקבוצה מכובדת בגודלה, מטבע הדברים נוצרים פערים בין חלקי הקבוצה ולעיתים אפילו ניתק קשר העין עם מי שהולכים לפנינו בשביל. למרות שיש סימוני שבילים צבועים ומוסדרים ושלטי הכוונה ארעיים המונחים לנוחותנו, מספיק לבחון את הקרקע כדי לדעת לאן להמשיך.
עם הזמן והשנים, סלעים ניתקים מצידי המכתש ונוחתים על צלעותיו ובקרקעיתו. עם הזמן והשנים, גשמים ושטפונות שוחקים את האבנים עוד ועוד. אך יותר מכל – המטיילים הפוסעים בדרכים כותשים את האבנים עד דק.
איננו הראשונים לפסוע בשבילים אלו. אינספור המטיילים הופכים את מצע האבנים לשביל כבוש. לימיננו ולשמאלנו מראה בראשיתי, ולרגלינו – עבר מפואר של אוהבי הארץ, המתחברים אלינו היום דרך סימני כפות רגליהם. ואנו, גם כן, מסמנים לבאים אחרינו את הדרך.
לעיתים אני נרתעת מהמראה ורוצה להזדעק – ארצי! אנו מותירים בך צלקות! היא עונה לי – לא, בתי. הותרת בי טביעת אצבע, חותם יד. אזכור אותך לעד. לנצח תהיי בי. יצרת אותי בצלמך.
כי מהארץ באנו ואליה נשוב, ממנה נוצרנו ובצלם אל. ובכל פסע שלנו אנו בוראים אותה. בצלמנו.
ברכה טבנס מירושלים