“הַדְּבָרִים הַיָּפִים בֶּאֱמֶת אֵינָם מִתְהַלְּכִים בַּחוּץ”
(דליה רביקוביץ, אפילו אלף שנים)
בספרו ‘שולחן ערוך האר”י’, בהקשר של הדיון בדינו של הרוצח בשוגג, מציע האר”י, ר’ יצחק לוריא, נוטריקון מעניין ומעט בלתי צפוי לחודש אלול. הוא דורש את הפסוק המתאר את דינו של ההורג בשגגה: “וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה, וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ, וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה” (שמות כא, יג): אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ – ראשי תיבות אלול. זאת אומרת, המכשול הזה (=החטא) ערוך לו לאדם על ידי בורא עולם, אבל הוא גם הכין בעבור האדם עיר מקלט, לשם ינוס ויינצל. חודש אלול הוא הזמן לכולנו לחזור ולחוש את האפשרות לזכות בחסותה של עיר מקלט, שאליה אנחנו בורחים מפני העונש על חטאינו, מקום שנותן לנו ארכָּה ושמאפשר לנו להרגיש בבית, למרות הידיעה שטעינו, שהחמצנו, שחטאנו.
להרגיש בבית פירושו להתרווח, לתפוס את המקום שהיינו רוצים לתפוס. בגדי בית, נעלי בית, הם כאלה שאנחנו מרגישים בהם בנוח, או בניסוח הפוך: כאלה שנוכחותם לא לוחצת, לא מעיקה, לא מעמידה בפנינו דרישות שקשה למלאן. מלאכת החיים מחייבת אותנו למשא ומתן מתמשך, להתכונן ולהתגונן לקראת הבאות, להתכווץ, להידחק ולדחוק. לחזור הביתה משמעו לחזור לתחושה של נינוחות עם מי שאנחנו, עם איך שאנחנו נראים, אפשרות להרפות מעט מה’עמידה על המשמר’ שלא פעם מאפיינת את התנהלותנו בעולם. לחזור הביתה פירושו להרשות לעצמנו להיות מי שאנחנו, אולי גם לזכור את ייעודנו כאן, את מה שחשוב באמת.
לאן חוזרים כש’חוזרים הביתה’? בלי לחטוא באידיאליזציה מופרזת של הילדות, אני רוצה להציע שהחזרה הביתה היא חזרה לזיכרון של תחושת נינוחות ראשונית, תחושת ערסול, הכלה, החזקה של הגוף ושל הנשמה, תחושה של נוכחות, מרחב בטוח, מקצב נושם – ללא כיווץ, דחיקה, או פחד. חזרה הביתה היא חזרה למצב שבו אנחנו נוחים להתרשם, ונשמתנו מפויסת ורכה למגע כחומר ביד היוצר; חזרה למצב שבו הנשמה תופסת את המרחב הראוי והנכון לה – ‘נשמה בנעלי בית’. נעלי הבית הם הצורה, הגוף, שנועד להחזיק ולרפד, אבל לא לכפות, לא לדחוק, לא להשכיח. וכאשר המציאות אכן דוחקת, כופה, מכווצת, משכיחה, אנחנו זקוקים לתזכורות כדי לחזור ולהתרווח ולהרגיש את הנשמה: תזכורת שבועית בדמות השבת, המחזירה אותנו למצב של הפסקה ומנוחה, למצב שלפני היציאה אל מציאות החיים, לפני הגירוש והקללה, וברמה שנתית – חגי תשרי, המחזירים אותנו למצב הבראשיתי, לפני ההחלטה, גזר הדין וסגירת השערים. בתקופת אלול נהוג גם לומר את מזמור תהלים כז, שעיקרו הכמיהה, הגעגועים, השאיפה ‘להרגיש בבית’ בעולם: “אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה’ אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ: שִׁבְתִּי בְּבֵית ה’ כָּל יְמֵי חַיַּי, לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה’ וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ”. זה המקום שאליו אנחנו מבקשים לשוב בימי אלול: אל הבית, הנוכחות.
הזדמנות לצעוק, להציף את הכאב
וכעת השאלה הגדולה: איך? מה פותח בפנינו את הדרך למקום הנינוח, המרוּוח, שמאפשר לנשמה לתפוס את מקומה הראוי? אני רוצה להציע קצה חוט.
ראש השנה, בתוארו ‘זכרון תרועה’, העניק את ההשראה למנהג הסליחות של יהודי המזרח, בהן תוקעים בשופר מדי בוקר במהלך חודש אלול. משמעות הדבר היא שאת שלל תקיעות השופר של ראש השנה והתקיעה הגדולה של יום הכיפורים מקדימים ימי אלול עם התקיעות הקצובות מדי בוקר, ההתדפקות הנחושה על שערי הלב כמפתח לפתיחת הדרך לנשמה.
בשנות השמונים של המאה ה-20 התפתחה שיטת ריפוי פסיכולוגית בשם ‘תרפיה ראשונית’. במרכזה עומד הרעיון שרובנו, אם לא כולנו, מתנהלים בעולם עם זיכרון ראשוני של כאב עמוק. זכרון הכאב, והפחד מכאב דומה שיבוא עלינו, הם כוח מניע מרכזי באופן שבו אנחנו מגיבים לעולם. על מנת להחזיר אותנו למי שהיינו, למי שאנחנו רוצים להיות, חשוב לצעוד אחורה במבוך הרגש שנוצר ולחזור לסיבה הראשונית של הכאב. במקום ללכת סחור סחור בעיסוק ברגשותינו ומניעינו היום, השיטה מציעה לחדור ישירות לסיבה הראשונית ולחזור אליה דרך ההזמנה לצעוק את הצעקה הראשונית – זעקת הכאב המצמית שממנה מתחיל הסיפור שלנו להתפתל, לדחוק ולהדחיק, לחמוק, לבנות הגנות, לחפש תחליפים. הזעקה על פי ד”ר ארתור ג’אנוב, מייסד השיטה, היא צעקה נוראית, מפחידה, מקפיאת דם. היא צוללת למעמקי כאב אינסופיים כמעט, אבל ההזדמנות לצעוק, באופן הפשוט, הראשוני, הבלתי מבוקר, פותחת את הפתח לרפואת הנפש.
קריאת השופר בחודש אלול היא בעיני הזמנה לזעוק את הזעקה הראשונית, ואיתה לחזור אל הכאב, אל חוסר האונים, אל הייאוש שממנו נבעה. זוהי בעיני אחת האפשרויות להבין את ‘זיכרון תרועה’ בראש השנה. תרועה, מסבירים המפרשים, לשון שברון הוא. ‘יום תרועה’ – יום של שברון הלבבות [בחרטה ובתשובה]. וכן נאמר על קול השופר: “קול השופר – קול זעקת הלב, בלא חיתוך דיבור, והוא עמוק יותר מכל הקולות הנחתכים בדיבור. השופר – לשון סתרים שאין מכיר בה אלא הקב”ה לבדו והיא עלומה מכל המקטרגים, וכעניין צפצופו של תינוק שאין יודע בו אלא אמו.” תרועת השופר היא הזמנה להדהד את זעקת הלב, הזמנה לגעת בעומק הכאב על מנת לפתוח את הדרך לשוב למקום ולזמן שלפנֵי הפגיעה, לפני מסעהּ הנפתל של ההדחקה; הזמנה לתת לנשמה את מרחב המחייה שהיא זקוקה לו, להסתובב בעולם בתחושה שיש לאן לחזור, שאפשר לתקן, שהדרך חזרה הביתה פתוחה. זו בעיני המשמעות של ‘חזרה בתשובה’: השיבה, החזרה הביתה, אל תחושת הנוכחות של הנשמה.
בשיר ‘אהבה אידיאלית’ כותב עמיחי: “אבל לשמור את הדרך לילדות פנויה / כפי שגם הצבא המנצח ביותר / ישאיר לו דרך לנסיגה.” קול השופר פותח עבורנו את הדרך לנסיגה, את הדרך לילדות, את הדרך לידיעה שיש לנו בית. קול השופר, כמו מנקה ארובות טוב, מוודא שהחלל שבו שוכנת הנשמה פנוי, וזה בתנאי שנעז ונשמע את קול השופר, נאזין לקולות השבר, נציף את הכאב ואת הסבל, את מוראות החיים, את הייאוש.
אין פלא לכן שהימים הם ימים נוראים. הנחמה המקופלת בתהליך זה היא שכאשר נפתחת הדרך לחזרה, נגלה שהבחירה בטוב ובראוי הופכת, כמעט לפתע, טבעית ופשוטה. למרות שהבחירות בחיים וּבַטוב דורשות לעיתים עבודת נפש ממושכת ומאמץ גדול, כאשר סוף-סוף בחרנו, אם בחרנו נכון, המעשה עצמו ינבע מאיתנו בקלות יחסית וילוּוֶה בתחושה עמוקה שאנו עושים לא רק את הדבר הנכון, אלא את הדבר המתבקש. ברגע שזיהינו את הבית, החזרה אליו היא המעשה הפשוט, הטבעי.
בברכת שנה שבה תרגישו יותר בבית בעולם.
אילה שעשוע-מירון, רבת קהילת “בבת עין” בראש העין, לשעבר משתתפת בבית המדרש “ניגון נשים”