העובדה הבולטת ביותר בהתייחסות המקרא לראש השנה היא שאין חג כזה! השנה המקראית מתחילה בחודש ניסן: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה” (שמות יב א-ב), אבל אין ציון מיוחד לא’ ניסן כראש השנה. חודש תשרי הוא החודש השביעי, וא’ בתשרי הוא יום אמצע השנה.
בשני מקומות בלבד מזכירה התורה את א’ בתשרי (ויקרא כג, כד-כה; במדבר כט, א-ו). בפסוקים האלה א’ בתשרי מופיע כיום שבתון שאסורה בו כל מלאכה, יום מקרא קודש ויום של הקרבת קורבנות. כל אלה הם מאפיינים המשותפים לכל המועדים החשובים בתורה. הביטויים המופיעים בנוגע לא’ בתשרי הם “זִכְרוֹן תְּרוּעָה” ו”יוֹם תְּרוּעָה”, ומשמעותם סתומה.
תשרי או ניסן?
אם המקרא לא הזכיר בכלל את הביטוי “ראש השנה” במובנו המוּכּר לנו, המשנה מציינת לא פחות מארבעה ראשי שנים, וכל אחד מהם מסמן מועד מוסכם לראשיתה של ספירה אחרת. על-פי המשנה (ראש השנה א, א) א’ בתשרי הוא ראש השנה לספירת השנים, לשנות השמיטה וליובל, ואילו א’ בניסן מסמן את שנות מלכותם של המלכים ואת הרגלים. בין השורות אנחנו יכולים לזהות את המתח הגדול בין שיטת המקרא, שניסן הוא החודש הראשון בה, ובין שיטת המשנה והתלמוד, שחודש תשרי הולך ותופס בה את מקומו. מהפך זה אינו פשוט. חכמי המשנה והתלמוד אינם ממהרים לשנות מסורות של התורה. אין בידינו תיעוד של השינוי וסיבותיו.
בריאת העולם והאדם
חז”ל קשרו את ראש השנה עם בריאת העולם, ולפי דעת רבי אליעזר – לבריאת האדם:
“בכ”ה באלול נברא העולם […] נמצאת אתה אומר: ביום ראש השנה, בשעה ראשונה עלה [אדם הראשון] במחשבה, בשניה נתייעץ [אלוהים] עם מלאכי השרת, בשלישי כנס עפרו, ברביעי גבָלוֹ [=ערבב את העפר עם מים], בחמישי רקָמוֹ, בששי עשאו גולם, בשביעי נפח בו נשמה, בשמיני הכניסוֹ לגן, בתשיעי נצטוָה, בעשירי עבר, באחד עשר נידון, בשנים עשר יצא בדימוס. אמר הקב”ה לאדם: זה סימן לבניך, כשם שעמדת לפנַי בדין היום הזה, ויצאת בדימוס [=הומתק דינך] — כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה, ויוצאין לפני בדימוס. אימתי? ‘בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ’ (ויקרא כג, כד)”. [ויקרא רבה כט, א]
חציו של ראש השנה הראשון יוחד לפעולת הבריאה. האדם נברא מתוך שילוב של תכנון, התייעצות ומעשה בכל העולמות: החל באל עצמו, דרך מלאכי השרת וכלה בעפר האדמה. האדם מופיע כמורכב מחומר ומרוח, ומרגע בריאתו הוא מושלך למציאות בעייתית של פיתויים ושל מצוות. גם החטא הוא שלב בתהליך הבריאה, וכך גם הדין והגאולה. בסיפור זה משולבים רעיונות רבים הקשורים לראש השנה: החולשה של האדם, כפיפותו לאלוהיו ואופיו הלא יציב; כוחו ואחריותו; הפוטנצאל הגדול המבוטא בקשר שלו לכל הקוסמוס; וכן הביטחון שהוא זכאי לו כיצירו האהוב של אלוהים, שסופו לעמוד לדין, לצאת בדימוס ולהיגאל.
נראה שכּל כוונתו של רבי אליעזר בהקדמת בריאת העולם לכ”ה באלול היא לסמן את א’ בתשרי (הוא היום השישי מכ”ה באלול) כיום בריאת האדם. לפי מקור זה, ראש השנה הוא יום הולדתה של האנושות, והאדם — ולא העולם — עומד במרכז היום הזה; האדם על הישגיו וכישלונותיו, כוחותיו וחולשותיו, תפקידו ואחריותו בעולם.
על-פי הספר “חג ישראלי” – הצעות לטקסי החגים במשפחה, בצירוף מבואות עיוניים. ניתן לרכישה כאן באתר, לקראת החג ובכל ימי השנה