“כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ… וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם…וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם” (ויקרא כג).
עת קציר הגיעה, עת קציר. בסוף השבוע נתכנס לחגוג את חג השבועות בריקוד, בגדי לבן, לימוד תורה אל תוך הלילה ואף תחרות עוגת הגבינה המוצלחת ביותר! רגע לפני שנצלול אל יום ו’ סיון – חג הקציר וחג מתן תורה – נתעכב לרגע על השבועות שהובילו אליו.
בשבעת השבועות שמאז פסח אני סופרת מדי ערב את ספירת העומר. ספירת העומר היא מנהג שנפוץ במידת מה, ואצל חלק מהנוהגים והנוהגות לספור מתווספים מטענים קבליים המשוקעים בה. יש בספירה הזו מסר יפה: להשתהות ולתת רווח לכל יום ויום. לעצור ולהכיר ביום שחלף ובאנרגיה שהיתה לו, וכך במשך 49 ימים. הבודהיסטים חיים ככה חיים שלמים, בנוכחות והכרה ברגע, ביום הזה שאני בתוכו.
מעניין שהתורה, אשר לרוב קמצנית מאוד במילים, מקדישה 15 פסוקים (בפרק כג בספר ויקרא) לתיאור ספירת העומר (לראש השנה למשל מסתפקים בשורה אחת). מדוע מקדישים כל כך הרבה טקסט למנהג הזה?
ספירת העומר מתחילה בפסח, עם יציאת מצרים המסמלת את החירות הפיזית של עם ישראל, ומסתיימת בחג השבועות, המסמל את החירות הרוחנית של העם. לאורך מסע החירות הזה של עם העבדים, אנו מתבוננים ומתבוננות מדי יום במעשינו, במידות שלנו, ביחסים שלנו עם הסביבה. לכן גם נהוג לקרוא בשבועות הללו את מסכת אבות, המכילה עצות על יחסים שבין אדם לחברו.
חברת קהילה בחנתון הוסיפה השנה מדרש יפה, שמתייחס לביטוי “לא סופרת אותך” (כלומר לא מתחשבת בך, לא רואה אותך): ספירת העומר מזמינה אותנו לספור זה את זה, כלומר, לשים לב למי שמסביבי, לצרכים ולרצונות של זולתי . לכל אדם ולכל יום יש ערך.
לצד ספירת העומר הקצובה בזמן, אנו סופרות שבועות מאז החלה המחאה. 20 שבועות, ועוד היד נטויה. לצערנו ספירת שבועות המחאה אינה קצובה, ואיננו יודעים כמה שבועות עוד תימשך. נמשיך להפגין בעד השוויון בין כל אזרחי המדינה, בעד החירות הפיזית והרוחנית שלנו, בעד ה”ספירה” של כל אדם ואדם במדינה.
חג שבועות שמח!
הרבה שירה לוין, ראשת תחום קהילות