לאורך הדורות היטיבו חכמינו לכוון את דינמיקת הזמן ולהבין שציר קבלת האחריות מתאפשר בזמן של חילופי המשמרות. כל שנה אנחנו מתעטפים בכוונות לקראת השנה החדשה, משליכים מעלינו את עול החמצותינו ומבקשים לפגוש מציאות פנימית וחיצונית טובה יותר.
שנה זו הלכה לה, כקודמותיה, עם שמחותיה ויגונותיה. שנה חדשה באה אלינו, אך הפעם ברור לנו מעבר לכל ספק, כי כפינו הפרושות מעלה לא יקבלו מענה, התרה או תשובה לקללת החרם. התשובה, אם נבחר בכך, טמונה בנו. אל נאמר, ‘ידינו לא שפכו ועינינו לא ראו’. אנו עצמנו חלק ממחוללי שינוי הנורמה הקלוקלת הזו. בכוחנו לכלות השנה את קללת החרם!
חייבים להבין: חרם על אחד פוגע בכולם. פגע בדרור ובמשפחת אל עמי, ופגע בילדים רבים בשנה החולפת. נדמה לנו שמדובר רק בילד אחד, הילד של השכן, אך נתונים סטטיסטיים מגלים כי 1 מתוך 4 ילדים בישראל חווה או יחווה חרם, וב-60% מבתי הספר בישראל אירע חרם אחד לפחות. זו אחת התופעות הקשות שילדים ובני נוער מתמודדים אתן, ובמקרים רבים ההורים או צוות בית הספר כלל אינם מודעים לכך.
ברצוננו להקדיש את הימים הנוראים ועשרת ימי תשובה הקרבים אלינו להנעת דיבור ראשוני במרחב הציבורי הישראלי באשר לקלקול העמוק של תופעת החרם וההדרה החברתית, ובאשר לאחריות הקהילתית למניעה, להתמודדות ולסיוע. הקריאה היא לתשומת לב, לחשיבה, לפתיחת חלון בלב, לתיקון ולתפיסת האחריות הקהילתית כמפתח – “מבשרך לא תתעלם”.
זוהי קריאה לשנה ללא חרם!
תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ!
אורית רז, “כנפי דרור”
תלמידת בית המדרש לרבנות ישראלית