ברל כצנלסון לימד אותנו, שמחנכים לא יכולים לטייח את הסדקים בהשקפת העולם שלהם: “בני אדם ראו את מיטב האידיאלים האנושיים – תמצית תרבות הדורות – מנופצים ומחוללים. האומנם לא נהיה נבוכים?” (‘בזכות המבוכה ובגנות הטיח’, 1940).
במרכז התפיסה החינוכית בתוכנית שנה ב’ – תכנית ההמשך לבוגרי מכינות – קיימת תביעה להגשמה, כממשיכי הדרך בשרשרת החלוצית, שגם מחדשים ויוצרים בתוכה. לאורך השנה עלו שאלות רבות אצלנו כצוות חינוכי: מה בין בחירה טוטאלית בהגשמה לפי עולם הערכים לבין מימושו הפרטי של כל אדם וייחודו? איזה ערך או תוקף יש לעקרון של הכרעות ארוכות-טווח בעידן שמעודד חוסר בחירה ושינויים תכופים? האם אותה הדרך החלוצית עוד מתאימה לזמננו או שברוח התקופה החיבור של הדור הוא למקורות האוניברסליים?
אנחנו מתחבטים הרבה בסוגיות האלה, ובאיך להמשיך לחנך לאורן. האם לדבוק באמירות מוכרות וישנות שמאבדות מתוקפן? אולי לשהות בַּמבוכה ותו לא? כחלק מתהליך לימוד וחשיבה משותף, ברוח דבריו של ברל ובהכוונתה של רותי זמיר מלוות הצוות, יצאנו לפגוש את מוקי צור לשיח ולמידה. מוקי צור – הסטוריון, סופר, מחנך ומההורים הרוחניים של המדרשה והחלוץ – אין בקיא ממנו בהיסטוריה ובסיפורים החלוציים וגם במפגש של הרעיונות עם השתנות האדם, החברה והדורות. השיחה התגלגלה לעיסוק בציונות, בעם היהודי, בקבוצה וביחיד, ובו-זמנית גם בטיול להודו ובתרמילאות בת ימינו.
מוקי נתן דימוי לשתי יכולות שתנועה צריכה: המגדלור הוא מקור אור, שמקרין את הערכים אל סביבתו, מכוון ותובע לאן ממשיכים. ונמל הבית הוא המקום בו האדם חש נינוח, רגוע, שיש לו פנאי. הטענה היא שאי אפשר לוותר על אף חלק. “מבלי שיהיה לך נמל בית, יכולת לחבק, להרגיע – לא תהיה לך אפשרות להניף דגל”, אמר. למדנו מכך שהשיחה על הגשמה חייבת לטמון בחובה גם שיחה על אותו נמל הבית, על איך הוא הופך לחלק בלתי נפרד משאר המעשה, איך הוא משקף את עולם הערכים שבו אנו עוסקים, ולא מהווה אסקפיזם מוחלט.
גם לזמן ולמשך מוקי התייחס: “השעון עובד אחרת אצל אנשים שונים”. אנחנו רוצים לקדם תהליכים מקבילים בקבוצה, התפתחות משותפת של הפרטים וקפיצה אל מעשים דומים בין חבריה. אבל מוקי התעקש שהסוד להתפתחות של קבוצה הוא דווקא בכיבוד קצב הצמיחה של השונים ממך. צריכה להיות קרקע משותפת שממנה חברי הקבוצה צומחים, אבל אי אפשר לצפות שכולם יתפתחו לאותו כיוון ובאותו הזמן. הבנו, שאמנם יש לתוכנית החינוכית זמן מוקצב, אבל כמי שרוצים לחנך לראיה ארוכת טווח של יחסים אנושיים, אנחנו לא צריכים לחפש “יישור קו” כדי לראות שיש תהליך שמתקדם. אלא להיפך, לחתור להכלה של שוני בקצב, ואיפשור זמן התפתחות שונה לפרטים, לשונים באותה ‘ערוגה’.
מוקי הוא איש שיחה נפלא, שמח להקשיב ורצה להבין את תהיותינו. רבות התובנות והמחשבות שלקחנו איתנו, וגם השאלות שחלקן רק התגברו העמיקו והתרחבו. אין ספק שהמפגש המרתק הרחיב את הפרספקטיבה שלנו ביחס לאתגרי התקופה ולעבודה אליה אנחנו נדרשים. בו-זמנית גם יצאנו מחוזקים באמונה בצדקת הדרך ובכוחו של הרעיון.
אלון צהל, ראש תכנית שנה ב’