על המתינות

התקופה האחרונה העלתה בי את העיסוק במילה “מתינות”. המתינות אינה חושפת את משמעה בקלות. כמו מילים רבות, גם המתינות היא הזמנה להעמקה. את “גילוי וכיסוי בלשון” פותח ביאליק במילים “בְּנֵי־אָדָם זוֹרִים בְּכָל יוֹם לָרוּחַ, בְּכַוָּנָה וּלְפִי תֻּמָם, מִלִּים חֳמָרִים חֳמָרִים, אוֹתָן וְאֶת צֵרוּפֵיהֶן הַשּׁוֹנִים, וְרַק מוּעָטִים מֵהֶם יוֹדְעִים אוֹ מַעֲלִים עַל לֵב, מֶה הָיוּ הַמִּלִּים הָהֵן בִּימֵי גְּבוּרָתָן…”. ואכן, גם המילה “מתינות” אינה שונה. אינני מעלה על לב מה הייתה המתינות בימי גבורתה, אך בכוונתי לחפש אחר גבורה בה.

מה היא, אם כן, מתינות? שתי שאלות מסתתרות כאן, להבנתי. הראשונה – האם מתינות היא עמדה או דרך פעולה? השנייה – האם מתינות היא היפך או אמצע? הגדרתה המילונית של המילה אינה מסייעת במענה, שכן הניסוח “חוסר קיצוניות, נטייה להתפשרות, איטיות, יישוב הדעת או חוסר פזיזות” אינו מוביל לתשובה ברורה. מה היא חוסר קיצוניות – העדר עמדה חדה, או עמדה חדה שאינה קיצונית? מה היא פשרנות – פשרנות בין מה למה? בשואלי את שתי השאלות הללו על המתינות, אני מנסה לפרק את המילה מערכה המילוני ולטעון אותה מטען פילוסופי, וביתר דיוק – לטעון כי מתינות דורשת מאיתנו מחשבה על מוסר ומידות.

האם מתינות היא עמדה או דרך פעולה?

האם המתינות דורשת לפעול בצורה מתונה, או לחשוב בצורה מתונה? האם המתינות דורשת ממני כוונה מתונה, או מעשה מתון? תנועת נפש או מעשה של ממש בעולם? סוגיה זו היא אחת הסוגיות העתיקות בתורת המידות – מה עולה על מה, כוונה או מעשה? לכאורה התשובה פשוטה, שכן כוונה ללא התגשמות היא חסרת משמעות. אם התכוונתי לדבר כלשהו ולא פעלתי להגשים אותו, הרי שאין זה משנה מה הייתה כוונתי. האתגר ניצב מולנו כאשר יש התגשמות – מעשה. או אז נשאלת השאלה: האם יש חשיבות לכוונה שמאחוריו? החברה האנושית מייחסת חשיבות לכוונה שמאחורי מעשה. בית המשפט, למשל, מבדיל בין רצח בכוונה תחילה ובין הריגה; אותו מעשה עם כוונה שונה. כלומר, הכוונה אכן חשובה, אך לא ניתן לבחון אותה אלא לאור מעשה. ללא מעשה, הכוונה חסרת משמעות. וכשהמעשה קיים – היא המגדירה את טיבו. המתינות, אם כן, אינה יכולה להימדד, אלא במעשה המגלם אותה. היא נדרשת הן ככוונה והן כמעשה.

ואהבת לרעך כמוך

העיסוק בשאלת הכוונה או המעשה מוביל אותי לספר ויקרא, בו כתוב: “לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'” (יט, יח). הדרישה האלוהית לאהבת הרֵע היא בראש ובראשונה דרישה לכוונה. לאהבה. הרחבה מכוונה בלבד למעשה עם כוונה אפשר לראות בסיפור על הלל הזקן. בתלמוד בבלי (מסכת שבת, דף ל”א, עמוד א) מסופר על אדם אשר בא להלל הזקן וביקש שילמדוֹ את כל התורה על רגל אחת. תשובתו של הלל הייתה (בתרגום לעברית): מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו היא כל התורה כולה, והשאר פירוש הוא, לך ולמד. הלל מסיט את המוקד להתנהגות. למעשה שמכיל כוונה – לא לפגוע. על “ואהבת לרעך כמוך” אומר רבי עקיבא: “זה כלל גדול בתורה”. בן עזאי חולק עליו וטוען: “זה ספר תולדות האדם – זה כלל גדול מזה”. על מה חולקים רבי עקיבא (והלל הזקן) ובן עזאי? בן עזאי מחזיר אותנו לסיפור הבריאה בו נאמר “זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ” (בראשית ה, א). בן עזאי מתקן, אולי, את דרישת “ואהבת” כלפי “בני עמך” ומרחיב: לא רק בני עמך, כי אם כל אדם, באשר הוא אדם, נברא בצלם אלוהים, ומשום כך זכאי הוא ליחס “ואהבת”. אולי מה שחותם בצורה הטובה ביותר את המתח בין עמדה למעשה מגיע מספר תהילים: “סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ” (לד, טו). כאן כבר מוגדרים בבירור הכוונה והמעשה: עשה טוב, שלום הוא הטוב. התכוון אליו ועשה כל שביכולתך להשיגו.

אם אקשור את הקצוות, השאלה איתה יצאתי לחלק זה אינה השאלה הנכונה. כאשר אנו דורשים מידה באדם, הדרישה, להבנתי, תמיד תהיה למעשה המגלם כוונה. מידת המתינות או הדרישה למתינות חייבת, אם כן, להיות דרישה למעשה שיש בו כוונת מתינות. בקש מתינות ורדפה. אין לה, למתינות, ערך של ממש, עד אשר היא יוצרת ממש בעולם. כל זה טוב ויפה, אך לא מוביל עדיין לתשובה לשאלה הבסיסית – מתינות מהי? לשם כך, אני פונה לשאלה השנייה.

האם מתינות היא היפך או אמצע?

האם מתינות היא העדר עמדה חדה (או העדר קיצוניות), או שאולי המתינות היא עמדה חדה, שאינה קיצונית? האם היא קצה של ציר או אמצעו? אם היא קצהו – מה בקצה השני? אם היא אמצעו – מה בקצותיו? כמו במקרים רבים אחרים, היכולת לדייק במשמעות המתינות טמונה ביכולת להבין מה הופכי לה או רחוק ממנה. אריסטו, ובעקבותיו גם הרמב”ם, דיברו על “הדרך האמצעית”. תפיסתם אומרת בפשטות שכל תכונה, רגש או מעשה ממוקמים על ציר. קצה אחד של הציר הוא מעשה יתר, קצה שני הוא מעשה חסר, ובאמצע המעשה הנכון או הראוי. אומץ לדוגמה אינו ההיפך מפחדנות, כי אם מידת אמצע על ציר שבין פחדנות לפזיזות. כך מוגדר האומץ דרך שתי תכונות שונות, הפזיזות והפחדנות, באחת אומץ יתר ובשנייה אומץ חסר. האומץ, לפי תפיסה זו, מוגדר כיכולת להתגבר על הפחד ולפעול תוך זהירות נדרשת. ניהול החיים על פי עקרון זה מוביל, על פי אריסטו והרמב”ם, לחיים מוסריים.

אפשר לראות במתינות היפך – קצה של ציר שבקצהו השני נמצאת הקיצוניות. או אז, מהות המתינות היא לא להיות קיצוני. אך הגדרה זו אינה מספקת לדעתי, שכן הדרישה למתינות יכולה בהחלט להיות קיצונית. המבט על המתינות כדרך אמצעית, יש בו כדי להעמיק את מהותה, להגדיר אותה בשני גדרות ולהיטיב את משמעה. מתינות היא “מידה טובה” שנכון לפעול לאורה במקרים והקשרים רבים. אני מציע לראות במתינות מידת אמצע, שמעשה היתר שלה הוא כוחניות ומעשה החסר שלה הוא אדישות. המתינות היא דרישה לאכפתיות, מעורבות ופעילנות (אקטיביזם), שאין בהן כפייה, אלימות או פגיעה באחר.

המתינות אינה רק “לא קיצונית”. היא עמדה ברורה, מלאה ויציבה. היא דרישה לכוונה ולמעשה כאחד. היא דרך אמצע עם מצוות עשה ואל תעשה. מפגש בין ספר ויקרא, הלל הזקן ובן עזאי – כוונת “ואהבת”, שמכוונת לכל אדם ויוצרת מציאות דרך מעשה. תעשה ואהבת אדם. ומכל התורות, אולי זו כל התורה כולה.

עומר זוננשיין, ראש רשת הקהילות