האחד במאי הוא יום להכיר תודה על הרבה מאוד זכויות ומנגנונים שיש לנו היום, שנראים מובנים מאליהם, אבל הם בכלל לא כאלה. תודה על שכר מינימום ועל האיסור על עבודת ילדים. תודה על ביטוח בריאות, ביטוח לאומי וקרן פנסיה לכל עובד, ותודה על הגבלת שעות עבודה יומיות, שבועיות וחודשיות. תודה על הזכות להתאגד ועל חוקים שמגבילים את המעסיק, את בעל ההון והכוח, ומגינים עלינו – העובדים והעובדות. על כל אלו ועוד זה היום שלנו להגיד תודה.
אבל למי מגיעה התודה הזו?
האחד במאי בא להזכיר לנו שכל הזכויות וההתפתחויות הסוציאליות והחברתיות הללו אינן פרי יצירתם של מעסיקים נדיבים. הם אינם תוצר מבוקשם של בעלי הון, משקיעי עתק ולרוב אף לא של ממשלות ופוליטיקאים אכפתיים. התהליכים הללו הם, לפני הכל ומעל הכל, תוצאה של התאגדות. הם תוצר מאמציהם של אנשים שבחרו לשים את הקולקטיב שלהם – עמיתיהם לעבודה, הקהילה, שכבת המעמד שלהם וחבריהם למקצוע – מעל הרווח האישי. הזכויות הללו הן תוצאה של מאבק עיקש ומתמשך כנגד כוחות עוצמתיים שמבקשים להגדיל את הונם, ושל התאגדות והתארגנות חברתית שמטרתה להביע סולידריות ולקדם שוויון, חירות, צדק ואחווה. המאבקים הללו, כפי שמזכיר לנו הדגל האדום, עלו לא פעם בדם, ואף בחיים של עובדים ועובדות שנתנו את כל עולמם – לעתים בעל כורחם – למען המטרה הנשגבת של שחרור אדם ותיקון עולם.
האחד במאי חל השנה בין שני ימי הזיכרון. אנחנו הישראלים טובים בזיכרון, וגם אם לא נצא למצעד עם שירת האינטרנציונל ברקע, עלינו לציין את היום הזה, להכיר תודה ולזכור. אמנם אין לנו שמות, סיפורים או פרצופים לזכור ביום הזה, אלא בעיקר אלמונים והמונים, אך ראוי שנדע איך לזכור ולציין את אלו שנאבקו ואף הקריבו את חייהם, כדי שנוכל לחיות בעולם טוב יותר.
והדרך הכי טובה לזכור, להודות ולהזכיר – היא להמשיך להיאבק על מה שעוד לא הושג.
חג פועלים שמח