מזה שנים רבות מתקיים במדרשה לימוד מקורות יהודיים בקבוצות של נשים בלבד. בתחילה הושם הדגש על מפגש בין נשים דתיות וחילוניות. היום, כשהחלוקות פחות מובהקות, ההיבט הזה כבר לא מגדיר את המפגש, אם כי הוא עדיין נוכח בו כמובן. לכבוד פתיחת ההרשמה ללימודים ב“יוצרות ניגון – בית יוצר לפרשנות של נשים” תשפ”ב, כדאי לחזור אל דבריה של ד”ר ענת ישראלי, שעמדה בראש תחום נשים במדרשה (אז “ניגון נשים”) בשנותיו הראשונות:
הלימוד הנשי של המקורות יוצר בנו לא פעם חוויה של הארה: כאילו הטקסטים שלמדנו חיכו דורות רבים למפגש האחר הזה, כדי שנוכל לראות בתוכם רבדים חדשים ומפתיעים, שעיני הלומדים הגברים לאורך הדורות לא ראו לפנינו. החוויה החזקה שהלימוד הזה מעורר במשתתפותיו מתבססת על שלוש שיטות לימוד שונות:
הראשונה היא הלימוד האקדמי השיטתי, הביקורתי והתיאורטי, שמנחות בית המדרש גדלו עליו. מהעולם האקדמי הובאו לבית המדרש שני עולמות תוכן שונים: האחד, שיטות הקריאה והניתוח של טקסטים יהודיים; והאחר, הגות ותיאוריות פמיניסטיות כלליות.
השיטה השנייה היא הלימוד הישיבתי-אמוני, שכמה מחברותינו הדתיות מביאות עימן, אם לא כשיטת לימוד מגובשת, לפחות כגישה עקרונית. במילים אחרות, החילוניות בתוכנו לא מאפשרות בהתרסותיהן וביקורתן גישה של הערצה עיוורת לטקסט; ואילו הדתיות שבינינו לא מאפשרות שלילה גמורה שלו או זלזול בו. התוצאה היא גישה מורכבת – זיקה רגשית ומחויבות עמוקה לטקסט מצד אחד; ביקורת, מחאה וזעקה לשינוי ולתיקון, מצד שני.
השיטה השלישית פותחה במקביל במדרשה ובתיאוריה הפמיניסטית בכלל: העירוב בין העיון הטקסטואלי לאישי, לאקטואלי ולביוגרפי, הנמסך ללימוד העיוני בטבעיות ובאסוציאטיביות, והמוכר כחלק אינטגרלי ומשמעותי של הלימוד, ולא כחריגה ממנו או כתפל לו. העירוב בין הלימודי והאישי, התיאורטי והקונקרטי, מתברר כהכרחי ממש וכפורה במיוחד בקבוצה שיושבות בה נשים בלבד. למען האמת, כמעט מההתחלה הוא נראה טבעי כל-כך, כאילו לא ניתן בכלל ללמוד אחרת. הגילוי החשוב מבחינתנו הוא, ששילובו של האישי במהלך הלימוד איננו מרדד את העיון ואיננו מסכן את האקדמי והתיאורטי. אדרבה, הוא מטעין את הלימוד בתובנות עמוקות ומגוונות לאין שיעור.
התנאי הראשי והחשוב לכל ההתרחשות הזאת הוא ההכרה בכך שיש לי מה ללמוד מה”אחרת” ממני, כלומר, לא שאני מוכנה לסבול אותה, או אף להקשיב לה בסובלנות למרות שהיא טועה ואני צודקת… לא זה! אלא שאינני מאוימת מהשקפת עולמה, תרבותה ואורח חייה, למרות שאינני מתכוונת להמיר את אלה שלי בשלה. ובכל זאת, אני רוצה לפגוש אותה, בהנחה ובידיעה מראש שהמפגש ישפיע עלי וישנה אותי במידה מסוימת, כפי שהוא ישפיע עליה וישנה גם אותה. זה תנאי קשה ביותר, שמצריך סוג של בשלות נפשית ובטחון עצמי בזהותי, בהשקפותי, באורח חיי. מפגש אמיתי, ללא עקיפתם של חילוקי הדעות והשוני, וגם ללא צורך להיאבק ולנצח. מפגש של דו-שיח תרבותי אמיתי.
ד”ר ענת ישראלי, לשעבר מנהלת תחום נשים במדרשה באורנים
מתוך: “לימודי היהדות פוגשים את המהפכה הפמיניסטית” (הופיע בקובץ “מסכת חיים – 20 שנה למדרשה באורנים” בעריכת יורם ורטה)