להנביט את זרע החיים

צילום: דן ורדי

נדמה שאת השיר “החיטה צומחת שוב” אין כל צורך להציג, ובכל זאת אעשה זאת למען הסדר הטוב: השיר נכתב ע”י דורית צמרת, חברת קיבוץ בית השיטה, לזכר 11 בני קיבוצה שנהרגו במהלך מלחמת יום כיפור, והוא מבטא הלם רב וחוסר יכולת לעכל את גודל האובדן בישוב קטן, שבן לילה כמעט וחרב עליו עולמו. השיר מזוהה כאחד מסמליו של יום הזכרון לחללי צה”ל ולנפגעי פעולות האיבה.

החיטה צומחת שוב / דורית צמרת

שָׂדוֹת שְׁפוּכִים הַרְחֵק מֵאפֶק וְעַד סַף
וַחֲרוּבִים וְזַיִת וְגִלְבּועַ –
וְאֶל עַרְבּוֹ הָעֵמֶק נֶאֱסַף
בְּיופִי שֶׁעוֹד לא הָיָה כָּמוֹהוּ.

זֶה לא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לא אוֹתוֹ הַבַּיִת
אַתֶּם אֵינְכֶם וְלא תּוּכְלוּ לָשׁוּב
הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׂדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִם עַיִט
אַךְ הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.

מִן הֶעָפָר הַמַּר הָעִירִיּוֹת עוֹלוֹת
וְעַל הַדֶּשֶׁא יֶלֶד וְכַלְבּוֹ
מוּאָר הַחֶדֶר וְיוֹרְדִים לֵילוֹת
עַל מַה שֶׁבּוֹ וּמַה שֶׁבְּלִבּוֹ

זֶה לא אוֹתוֹ הָעֵמֶק…

וְכָל מַה שֶׁהָיָה אוּלַי יִהְיֶה לָעַד
זָרַח הַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב הַשֶּׁמֶשׁ בָּא
עוֹד הַשִּׁירִים שָׁרִים, אַךְ אֵיךְ יֻגַּד
כָּל הַמַּכְאוֹב וְכָל הָאַהֲבָה.

הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִת
אֲבָל אַתֶּם הֵן לא תּוּכְלוּ לָשׁוּב
וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַיִן
שֶׁהַחִטָּה, כֵּן, הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.

השיר בביצוע חווה אלברשטיין

במה זכה שיר זה לדבר אל ליבי, ולמה הוא מכולם? והלא רבים הם (מדי) מוטיבים של זיכרון ואבל ברפרטואר שירינו. המילים נוגעות בי במשמעותן הצורבת ובעושרן הלשוני, והרי אני חסידה גדולה של העברית הרהוטה. הלחן עצוב, מרטיט ומדויק, והוא חודר ישירות להיכן שצריך. המבצעת – עבורי אחת ויחידה, פייבוריטית, חווה אלברשטיין. באופן בו היא מבצעת את השיר וביכולתה המופלאה להביע במיתרי קולה רגשות המצויים בו – בעיני אין דומה לה.

אני מאמינה שחיבור אל פזמון דרך המילים, המנגינה, המבצע והמבצעת, הם תנאי הכרחי וראשוני, אך אני מבקשת לקחת את השיר למקום נוסף: הפרשנות המגדרית. אני מאמינה שכתוצאה מכך אמצא בשיר היבטים נוספים שלא ראיתים קודם לכן, ומפני זה אולי בעתיד אשמע את השיר באופן מעט שונה. 

מסקרן לדעתי לבדוק מהו ייחודו של שיר שכתבה אישה. בשיר שלנו אין מראות משדה הקרב וגם לא סיפורי גבורה, אין תיאורי קרבות ונפילת חללים. אפילו המלחמה עצמה אינה ממש מוזכרת בו, ולמרות זאת ברור לַכּל שיש בו מזה ומזה ומזה, אבל אחרת. קיימת בשיר עצבות אינסופית של כאב ואובדן, חוסר עצום של תהום פעורה שלעולם לא תתמלא מחדש. מאידך נמצא בשיר גם תקווה.

מרבית חללי צה”ל הם גברים – בנים, אבות, אחים ובעלים שחירפו נפשם ומסרוה על הגנת המולדת. “במותם ציוו לנו את החיים”. לנו, כן גם לנו הנשים – אמותיהם, בנותיהם, אחיותיהם ונשותיהם, שתפקידנו (כרגיל) רק משני בחשיבותו. איננו גיבורות-העל בסיפור הרואי זה (ומתי כן?), איננו יודעות מה באמת קורה שם. לכל היותר אנחנו יכולות לנחש כיצד נראית המערכה. ומפני שהמשוררת אינה מתיימרת לדעת זאת, הצלחתה בעיני גדולה שבעתיים, בכך שלא את קולות המלחמה והדיה היא שומעת ולא הם שמחרידים בעיניה את העמק, אלא דווקא השלוה הדוממת והמכאוב, שלא ברור “איך יוגד”, זועקים אליה יותר. ומפני שאינה יודעת דבר על שָׂדות של קרב, היא כותבת על השדות האחרים אותם היא מכירה היטב – שדות קיבוצה, וזה לא מפחית מעוצמת הכאב, אולי רק מגביר, שכן הניגוד בין שלוות הקיבוץ לדממת המוות הזועקת, ובין שדה הקרב לשדה החיטה, מדגיש עוד יותר את גודל הטרגדיה ואת הקושי לשאתה. 

היא מזכירה לנו שלמרות טלטלת המלחמה, כדור הארץ סובב על צירו כמנהגו באין מפריע: “השדות שפוכים הרחק”,”העמק נאסף אל ערבו”, מדי יום “זרח השמש, שוב השמש בא”, במועדן המדויק “מן העפר העיריות עולות”, וכמובן “החיטה צומחת שוב” כי זו דרכו של עולם. חמורה בעיניה העובדה שגם בקיבוץ עצמו ‘כאילו’ לא נשתנה דבר: “השביל עם השדרה”, “על הדשא ילד וכלבו”, “בשמים עיט”, “החדר מואר” ו”יורדים לילות על מה שבו” ממש כבימים ימימה. וכך על רקע יפי הקיבוץ, השלווה והפסטורליה שחוזרת מדי יום ביומו, מדי עונה בעונה ומדי שנה בשנה, מדגישה המשוררת עוד יותר את החלל הנוראי שנפער לפתע בפעם אחת ויחידה. היא אינה צריכה להסביר לנו, המקשיבות לה, יותר מכך; כה קשה וטעון הניגוד בין “כל מה שהיה אולי יהיה לעד” כביטוי לחזרתיות לבין “אתם אינכם ולא תוכלו לשוב” – באותה פעם אחת יחידה ואיומה.

עיסוקה של המשוררת באדמה אמביוולנטי למדי: אלו יחסי שנאה-אהבה, תהייה ואולי זעקת אין-אונים, כיצד ייתכן שאמא אדמה הטובה והשלווה, על שדותיה החרושים ונופה הקסום, היא אותה אדמה עליה נפלו בני הקיבוץ ובין רגביה נטמנו. שאלת השאלות היא האם אדמה מבורכת-מקוללת זו תוכל שוב להצמיח את הסמל של קיום וחיים.

ואיך לא תדברנה אלי נגיעותיה המדודות של המשוררת בתנ”ך. נגיעות מעודנות כאילו רכות ונשיות, אך בה-בעת חדות כתער וכואבות. גם אם נחפש היטב, לא נמצא בשיר מובאות או חלקי פסוקים מצוטטים. והאמת, המשוררת אינה זקוקה לכך; מספיקות לה רמיזות שנונות (אישה, כבר הזכרנו) ומצמררות, כדי שאנו נוכל להבין את התמונה בשלמותה. שנאמר: “כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ…” (דברים ח, ז-ח).

כמה מרה ואירונית המשוררת בהדגישה את החֶסֶר העצום שפקד את קיבוצה, בהחסרתה מה”ארץ הטובה” (ועוד איזו ‘טובה’) אחדים משבעת המינים בהם השתבחה. היא מזכירה חיטה “חרובים וזית” ו… לא יותר. “הן זה אותו העמק” – הוא עמק חרוד שהוזכר פעם-פעם בנוגע למלחמה אחרת, נכון, מלחמת גדעון במדיינים (שופטים ז – הפרק שבו, אגב, מוזכר גם ‘בית השטה’ לשם נס מחנה מדין). למרבה האירוניה, בקרב ההוא כמו בקרב שלנו היה שימוש בתכסיס ההפתעה, רק מעט אחרת למזלם של גדעון ואנשיו, להזכירנו, אולי, שאין חדש תחת השמש ואוי לתחושת הגלגל הסובב והשגרה כשמדובר במלחמות. 

והגלבוע, מילה בודדת שהמשוררת בחרה בה בקפידה, שמא שכחנו? שוב מלחמה, והפעם (ההיא) כמו הפעם (שלנו) קשה במיוחד: שלושת בני שאול נופלים בקרב, הוא עצמו נופל על חרבו, העם נס ורבים הם המתים. וכשהגלבוע מוזכר בשיר, לא רק הקרב עצמו צץ ועולה בזיכרוננו כי אם גם קינת דוד שבאה בעקבותיו והקללה: “הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות…” (שמואל ב א, כא-כג), ולאחריה כה מוכר “הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים” ושורת המחץ: “שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו”. כך, בדרכה שלה, בחרה המשוררת לבַכּות את חבריה כדוד את יהונתן ולספוד לאחד-עשר נאהבים ונעימים אחרים, עכשוויים, שבחייהם ובמותם (בוודאי בקבורתם) לא נפרדו, ובזאת סיכמה עבורנו את תמצית הוויית קיבוצה מעתה ועד עולם. 

האומנם? האם ראתה בכך סוף פסוק או גזרה משמים, האם לא מצאה פתח לתקווה? והחיטה מה עליה?

ובכן, נראה שתפקיד החיטה – תמצית החיים והקיום – להוות סמל לכך שהעולם מוסיף ומתקיים, ושההמשכיות חזקה מכל. העמק עצמו, הקיבוץ והבית הם עוגנים להמשך, ואיתם השדות, העיריות, השמש, העיט והחיטה, שהופיעו, מופיעים ויופיעו בחזרתיות אינסופית. בהם יש למזג את כאב האובדן של “אתם אינכם ולא תוכלו לשוב”, להפנים, להתמודד (רק איך?) ולהמשיך הלאה.

אבל נדמה לי שיש כאן משהו אחר, חשוב הרבה יותר. לדעתי, בעיניה של המשוררת, החיטה היא-היא הגיבורה האמיתית של שירהּ. גיבורה אמרתי, ולא גיבור או גיבורים. דמותה הנשית הזקופה של החיטה, שאינה מרפה ואינה מוותרת, שמתייצבת בהדר גופה, מלאה, דשנה, איתנה ומפתה. תודו, זה מזכיר לא במעט את “בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים” על כל המשתמע מכך. במחזוריות קבועה, שנה אחרי שנה, “החיטה צומחת שוב”, יפה כתמיד, מודעת לתפקידה ונחושה בדעתה להנביט את זרע החיים, לצמוח מלב-לבה של אמא אדמה המבורכת והארורה. 

כן, החיטה תמיד תהיה שם, בדיוק במועד ובזמן הנכון שנקבע לה. לא, היא איננה יכולה להרשות לעצמה אחרת – בדרכה הצנועה, בחוזקה הפנימי ובמעשיה, היא מסבירה לכולם שבלעדיה אין המשך ואין חיים. דווקא היא, טיפוס אנטי גיבורי מובהק שכזה – אבל רק כאילו – דווקא היא נבחרה להיקרא אל הדגל ולעמוד על המשמר בתפקידה –  זו היא הזוכרת וזו היא שמזכירה!



זהר קיזלר, חברה ב’עמיתי קהילה’, כתבה את הטור לפני מספר שנים כשלמדה בבית המדרש “ניגון נשים”

דילוג לתוכן