מעמד מתן תורה הוא אחד מהמיתוסים המכוננים של עם ישראל. זהו סיפור כריתת הברית בין אלוהים לבני ישראל, שמייצגת את לידתו הדתית-רוחנית של העם. ההתגלות האלוהית מתוארת בתורה כחוויה פירוטכנית רבת רושם, שבה מופיע אלוהים במלוא עוצמתו: “ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד” (שמות יט, טז), “והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה’ באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד” (שם, יח). במרכזה של החוויה תחושות של פחד, יראה ואיסורים, המועצמות ע”י יצירת מרחק והיררכיה ברורה בין אלוהים ומשה לבין העם. פיצול והיררכיה נוספת נוצרים בין גברים לנשים נוכח ההוראה שניתנת כהכנה לטקס, ועל פיה מתבקשים הגברים לכבס שמלותיהם ולהתנזר מנשיהם. אפשר להבין מהכתוב שנשים כלל לא הוזמנו להשתתף בטקס, ודבר זה השתלב מאז בתבניות המחשבה ובמבנה הזהות כיחס של פיצול והדרה, ומנע מנשים לקחת חלק בחוויה הרוחנית והתרבותית המרכזית של עמן, להשמיע את קולן ולהציע את פרשנותן.
בשיר “הפכי בו” עושה המשוררת סיון הר-שפי שימוש במטען הסמלי של סיפור מתן תורה, מוציאה אותו מהקשרו המקורי – הטקס בהר סיני – והופכת אותו למטאפורה מתפתחת, תוך התבוננות על מערכת זוגית מתהווה. בשיר נעה הדוברת בין ממדיה המורכבים השונים: היא התורה, היא מקבלת התורה והיא גם הנותנת אותה.
הִפְכִי בּוֹ / סיון הר-שפי
א
חֲתַן בְּרֵאשִׁית שֶׁלִּי
מְגַלְגֵּל אוֹתִי מִמְּעִילִי
יָדוֹ עֲדִינָה
כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא וַיְהִי
עוֹר פָּנַי קוֹרֵן
ב
נָתְנוּ בְּחֵיקִי אֶת שִׂמְחַת
הַתּוֹרָה שֶׁלִּי, אַתָּה
חֶלְקִי בְּחֵיקִי
וְיָדַי רוֹעֲדוֹת
בְּחַבְּקִי הַר
בּוֹעֵר
ג
עַל-פֶּה אֲנִי לוֹמֶדֶת טְעָמִים שֶׁבְּךָ
וְנִגּוּן הַטַּעַם בְּרֵיחַ הַשָּׂדֶה
חָשִׁים לִקְרָאתִי לְהַכְנִיסֵנִי
אֶל הַגָּנוּז בָּעוֹר.
ד
כָּל לַיְלָה מַקְנִיטָה אוֹתִי בַּת-קוֹל:
עֲדַיִן אֵינֵךְ יוֹדַעַת
מְלֹא נִימָה שֶׁלּוֹ אוֹ צִפֹּרֶן
הִפְכִי בּוֹ וְהִפְכִי
דְּכוּלֵּי בּוֹ.
בתחילת השיר הדוברת מדומה לתורה. חתנה, המתואר כחתן בראשית, מפשיט אותה מכיסויה וקורא בה. תמונה זו מזמינה להעתיק את היחס לתורה – יחס של קדושה, עדינות וכבוד – ליחסים אינטימיים, בהם הגבר (אולי בליל אהבה ראשון-ראשיתי) מפשיט את התורה-האישה וקורא בכתוב בעורה. משחק המילים: “ויהי אור / עור” מתאר את חיבור העולמות שהופך את מעשה האהבה לחוויה מאחדת של רוח וגוף. בבית זה נשמר עדיין היחס המסורתי לאישה ולתורה כפסיביות, כשהגבר עושה בהן מעשה והן נענות לו. עם זאת יש כאן התמסרות מלאה של התורה-האישה לקורא בה, דבר ההופך את הפעולה לבחירה, ומעביר את האישה מהיות אובייקט לסובייקט המקבלת את התורה כמשה, כאשר “עור פניה קורן”.
בהמשך השיר מתרחש היפוך נוסף. הגבר הופך לתורה, שאותה הדוברת מקבלת ונושאת בחיקה: “התורה שלי אתה”. יש כאן שרשרת של כפילויות, בהן נוצרת אפשרות להחליף תפקידים מגדריים מסורתיים: כל אחד מבני הזוג הוא גם התורה וגם מקבל התורה. בתוך כך המשוררת משתחררת מהסטריאוטיפ של הגבר כמקבל התורה ומעבירהּּ (האקטיבי) והאישה כניתנת (הפסיבית). השיר מצייר תמונה של דמות אישה שמשתתפת באופן פעיל בטקס מתן תורה ובשמחת התורה, ונושאת את אהובה בחיקה כנשיאת ספר תורה. זוהי חתירה נגד האפשרות שרק מתווך גברי מקבל את התורה ומעבירה, והזמנה לאלטרנטיבה הרואה באישה דמות ראויה לכך לא פחות.
ההר הבוער במעמד הר סיני הופך כאן להר של תשוקה: “בחבקי הר בוער”. כך מתהפכים מושגי חול וקדושה, ומיטשטשים הגבולות ביניהם. מעשה האהבה הגופני מתקדש ע”י הכנסת הברית עם אלוהים. הטקס הפרטי מקבל ממד מטפיזי ומכונן, שכולל בתוכו את מעמד הר סיני כתמצית תרבותית של מחויבות והתמסרות. בכך שובר השיר מוסכמות דואליות דיכוטומיות של היררכיה ושליטה, ומציג את מתן תורה כאירוע של קשר וחיבור, הדדיות וחושניות, ועל מעשה האהבה כאירוע של קדושה וברית מכוננת.
בבית השלישי מתוארת הקריאה בתורה, שבהשאלה למערכת היחסים הזוגית מקבלת משמעות חדשה כתורת הגוף והנגיעה העמוקה. הדימוי החושני של טעמי המקרא כטעמי הגוף מזמין לראות את ההתקשרות ביחסים כשפה שיש ללמוד לקרוא את סימניה בדרך אל “הגנוז בעור”, כשם שאת הקריאה בתורה יש ללמוד כפעולה המשתפת את מגוון החושים.
בסופו של השיר הופכת הר-שפי את האמירה החז”לית על התורה “הפוך בה והפוך בה דכולי בה” מלשון זכר לנקבה, כפנייה אליה. הר-שפי מזמינה לראות את הצפוּן ביחסים, להפוך בהם ולראות בתוך הקשר הזוגי את מימוש המשאלה לקרוא ולהיקרא כל יום מחדש, כחדש. “הפכי בו” מתקשר כמובן לפעולת מעשה האהבה על תנוחותיה השונות, ובת הקול קוראת לנו למצוא ולבטא את החלקים הגשמיים בחיינו מבלי ליצור דיכוטומיות והיררכיות בין ה”חשוב” וה”נחשב” יותר ופחות. בשיר ניתן מקום לגוף כמקור של ידיעה רוחנית נשית, בניגוד להשקפה הפטריארכאלית המקובלת שרואה את המקור הרוחני כחיצוני-מטאפיזי. ע”פ השקפה נשית זו, הגוף הינו גורם מכריע בתנועה לעבר המרחב הרוחני. היכולת לחבר בין העולם הרוחני והעולם הגשמי, תוך הפריה הדדית, היא תנאי למימוש הברית.
הר-שפי שוברת בשיר הזה מבנים מחשבתיים ולשוניים, יוצאת כנגד חשיבה היררכית וחד ממדית וקוראת תגר על חלוקה לתפקידים נשיים וגבריים. היא מזמינה ליציאה מתבניות פטריארכליות ולכניסה למרחב סימולטני בו מימדים רבים, חלקם מנוגדים, יכולים להתקיים בו-זמנית. היא מרשה לעצמה להשתחרר מכבלי המיתוס המקורי, ומציעה פרשנות המזמינה לפרוץ הגדרות פשטניות ולהתבונן בדרך מורכבת רבת פנים המשתנה חדשות לבקרים. היא מזמינה את הנשים לנוע בין פאזות שונות (“הפכי בו”) מבלי להישען על אמת אחת, ובכך יוצרת בשיר אישה רבת פנים – גבריוֹת ונשיוֹת – מלאת עוצמה, השווה לגברים ביכולתה ובהשפעתה. השימוש בהיפוכים כטקטיקה פמיניסטית, פועל ליצירת התבוננות חדשה על משחק המינים והזהות, ומזמין להרחבת המושג “מתן תורה” אל תוך היחסים המגדריים, בתוך מרחב של נתינה וקבלה הדדית ושוברת מוסכמות. בכך מאפשרת הר-שפי בדיקה מחודשת של אמיתות ונורמות, כגון היחס המפוצל בין גוף וקדושה, ומשמיעה כאן קול נועז ופורץ דרך.
חגית אקרמן, נירה נחליאל – מנחות לשעבר בבית המדרש “ניגון נשים”