שבוע הספר, 51 שבועות של סיפורים

פרח בתוך ספר

צילום: Ri Butov

ליהודים יש סיפור וניגון ואיתם אנחנו יוצאות לתקן את העולם

גילוי נאות: אני מכור לספרים. כבר הרבה מאוד שנים. אני קונה כ-30 ספרים חדשים בשנה (אם הייתי יכול הייתי קונה כפול) ברשתות פופולריות, בחנויות של ספרים ישנים, באתרי אינטרנט לאיתור ספרים נדירים. אני עוצר כל פעם ברכבת ובמכולת שלנו לחפש עוד ועוד ספרים מעניינים לקריאה… ואני מאמין מאוד שליהודים יש סיפור וניגון, ואיתם אנחנו יוצאות לתקן את העולם. לנו יש סיפורים… אינסוף סיפורים.

האירוע הראשון של פתיחת דוכנים למכירת ספרים מוזלים ברחוב נערך בתל-אביב באפריל 1926 בכותרת “יום הספר העברי”, ביוזמת “המשרד להפצת הספר העברי בארץ־ישראל”. את “שבוע הספר העברי” במתכונתו הנוכחית יזם וערך לראשונה המשורר והסופר שלמה טנאי במאי 1959, במסגרת ועדת העשור להקמת המדינה, ומשנת 1961 הוא מתקיים ברחבי הארץ מדי שנה. (ע”פ ויקיפדיה).

האם שבוע הספר הוא המגדיר נכונה את היותנו עם הספר? מנתוני הספריה הלאומית עולה כי בשנת 2019 ראו אור בישראל 8,225 ספרים לעומת 8,571 בשנת 2018 (אין עדיין נתונים על 2020). למרות ירידה קלה במספר הכולל של הספרים, נרשמה עלייה גדולה מאוד בהוצאת ספרי מקור בפרוזה ושירה: 1,750 בשנת 2019 לעומת 1,280 בשנת 2018.

הכינוי “עם הספר”, שאנחנו מאמצים כל כך בחום – מקורו בקוראן. שם מכונים היהודים (וגם הנוצרים) “אהל אל-כִּתאב” أهل الكتاب (בתרגום מילולי: אנשי הספר).

גרשם שלום כתב בספרו ‘עוד דבר’ (הוצאת עם עובד, עמוד 160): “העם היהודי, שמצד הווייתו הביולוגית כמעט שלא היה ראוי לתשומת-לב יותר מאיזשהו עם אחר מעמי המזרח הקדום שכבר מזמן נכחדו ועברו מן העולם, הופיע בזירת ההיסטוריה ביחד עם הספר שלו. העם והספר כרוכים היו בתודעה העצמית של היהודים ובתודעת העולם.”

“עם הספר” הוא גם שמה של סדרת ספרים שיצאה לאור בהדרגה מסוף שנת 2007 ועד יוני 2009 בהוצאת ידיעות אחרונות, ובמסגרתה פורסמו 27 ספרי יסוד של התרבות העברית.

הרב ג’ונתן זקס ז”ל, שהיה הרב הראשי של הקהילות היהודיות בבריטניה, כתב עלינו הגדרה שאני יותר אוהב: “העם היהודי איננו עם שיש לו סיפור, אלא סיפור שיש לו עם”. אנחנו אנשי הסיפורים, הסיפורים הם תשתית התרבות הקולקטיבית שלנו. הסיפורים מחיים אותנו, נותנים לנו משמעות, מפעילים אותנו, קושרים ומחברים אותנו לזהותנו המשותפת, יוצרים שייכות ודורשים מאיתנו “המשכהיות” (הווה מתמשך, להמשיך ולהיות). אנחנו כולנו מצווים לראות את הסיפורים כחלק מהיותנו, להמשיך ולספר את הסיפור על אודותינו ולהעביר את הסיפורים לדורות הבאים. כולנו הרי אותיות חיות בסיפור האינסופי של עצמנו.

ערנ שפיר, ראש אגף קהילה וזהות יהודית ישראלית

דילוג לתוכן