“הָאָבִיב בפתח
שוב חשים בריח
לא צריך שבשבת כדי לדעת
שיהיה שמח”
(האביב בפתח – אהוד בנאי)
המילה אָבִיב במשמעותה המקראית היא ‘תבואה לפני גמר הבשלתה’. אצלנו האביב אינו רק עונת מעבר בין החורף והקיץ, האביב הוא תקופה בזכות עצמה, הוא התחלה. אבל האביב הוא גם התחדשות אינסופית, ונכון יהיה להתבונן בו בתוך הטבע החיצוני בשיא פריחתו, ומשם להפנות את המבט לתוך הטבע הפנימי של היותנו, ולהפך.
לא בכדי סיפורנו הקולקטיבי כעם מתחיל באביב, בחודש ניסן: “שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה” (דברים טז, א). מדי שנה באביב אנחנו יוצאים מחדש למסע אינסופי. זהו מסע לאומי שנמשך שבעה שבועות תמימים בין פסח לשבועות, ומאפשר לנו לספר בכל שנה מחדש את סיפורנו המשותף. במסע הזה יש תחנות קבועות בזמן. חלקן עתיקות – פסח, ל”ג בעומר ושבועות, וחלקן נוספו בעת החדשה מאז חזרנו לארצנו – יום הזכרון לשואה ולגבורה, יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, יום העצמאות, יום ירושלים, ועבור חלקנו גם ראש חודש מאי.
מקומו המרכזי של האביב נפקד בהגדה המסורתית שהנחילו לנו חז”ל, כנראה משתי סיבות עיקריות:
א. במשך דורות רבים היתה ההגדה פרי הגלות, מנותקת מהקשר מקומי ישראלי, והדגישה את הנרטיב של גאולת האלוהים ורעיון ‘בכל דור ודור’.
ב. הנרטיב הזה הפך למסורת, וחידוש, כידוע, נושא בחובו סכנות (לצד אתגרים).
“בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא,
בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא.
כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה
אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם ואֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל”.
אַל תִּקְרִי בָּנִים, אלא אֲ-בָנִים.
וְאֵלּוּ הֵם האבנים של פֶסַח:
אבן ראשונה: אִי הַסֵּדֶר שֶׁבַּסֵּדֶר – ליל הסדר הינו הזמנה לבלאגן, להצגה, למסגרת אחרת. ההגדה איננה סידור תפילה, היא יותר “הוראות בימוי”, המלצה לנו לחדש, לדרוש ולספר ביחד כמשפחה את סיפורנו המשותף, בדרכנו המיוחדת.
אבן שנייה: הַמַּסָּע הָאֵינסוֹפִי אֶל הַחֵרוּת – החירות היא הבשורה הגדולה ביותר של היהדות לעולם, אבל היא גם הערך שהכי קשה להשיגו, לכן בכל דור ודור ובכל שנה ושנה מחדש אנחנו יוצאים שוב למסע אל החירות, מסע שלא יסתיים עד שאחרון העמים והא.נשים יזכו בחירות אמיתית.
אבן שלישית: שְׁאִילַת שְׁאֵלוֹת – יותר מתשובות, שאלות הן הבסיס לסיפורנו הניצחי והופכות את התרבות שלנו למה שהיא. ליל הסדר הוא הזמן לעודד שאילת שאלות. ארבעת הקושיות הן לא העיקר, אלא רק דוגמה, המלצה שאמורה לעורר אותנו לשאול שאלות, בפסח ובכלל….
אבן רביעית: הֶמְשֵׁכְהִיּות – חלקנו חיים על קו התפר שבין מסורת לחידוש. השנה אנחנו רוצים להמליץ לכם לנסות ולהרגיש הֶמְשֵׁכְהִיּות, להרגיש את תחושת היותנו סיפור מתמשך. וקטור עצום דוחף אותנו מהעבר אל העתיד, אבל אנחנו חיים ופועלים בהווה מתמשך שהוא הַמְּשַׁכְהִיּות: לחיות עכשיו, כאן בהווה, את היותנו המשך.
המשורר היינריך היינה אמר, שמאז יציאת מצרים לחירות יש מבטא עברי. אז קדימה, בואו נדבר את השפה העברית… שפת החירות!
“אנד לט אס אול סיי: הללויה!
לט אס אול סיי: אימן!
א די וויל קם, אנד אבריבדי
וויל ספיק דה לנגוויג’ אוף דה היברומאן!”
(אהוד בנאי – היברומאן)
ערנ שפיר, מנהל אגף קהילה וזהות יהודית ישראלית
