בגן הילדים למדתי על מתתיהו החשמונאי. שמעתי בחרדת קודש על מעשהו האמיץ: איך בכיכר העיר, מול חיילים יוונים, הוא קם והרג את היהודי שזבח כמצוות אנטיוכוס לאלים היווניים, וכך הניף את נס המרד באומרו “כל המקנא לתורה – ילך אחרי”. רציתי להיות מכבית, רציתי להיות כמו מתתיהו ובניו, גיבורה חדורת אמונה שמגינה על התורה. שרתי את כל שירי חנוכה המספרים על גבורת המכבים, על רוח הלחימה ועל נצחונות. לרגע לא פיקפקתי במעשהו של מתתיהו או בצדקת המרד. מבחינתי זה היה הסיפור היפה ביותר: נצחון האמת והאור על החושך.
בגן הילדים ובבית הספר למדתי סיפור חנוכה אחד שלם, בלי סימני שאלה. אבל עיון בספר החשמונאים מעלה בי שאלות ותהיות:
וַיַּעַן מַתִּתְיָהוּ וַיֹאמֶר: “[…] וַאֲנִי וּבָנַי וְאֶחָי נֵלֵךְ בִּבְרִית אֲבוֹתֵינוּ. חָלִילָה לָנוּ לַעֲזֹב תּוֹרָה וּמִצְוֹת. לְדִבְרֵי הַמֶּלֶךְ לֹא-נִשְׁמַע לָסוּר מֵעֲבוֹדָתֵנוּ יָמִין אוֹ שְׂמֹאל”. וּכְכַלּוֹתוֹ לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה קָרַב אִישׁ יְהוּדִי לְעֵינֵי כֻלָּם לִזְבֹּחַ עַל הַבָּמָה בְּמוֹדִיעִים כְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ. וַיַּרְא מַתִּתְיָהוּ וַיְקַנֵּא, וַיִּשְׁתּוֹנַן כִּלְיוֹתָיו וַיְשַׁלַּח חֲרוֹנוֹ כַּמִּשְׁפָּט, וַיָּרָץ וַיִזְבָּחֵהוּ עַל-הַבָּמָה. וְאֶת אִישׁ הַמֶּלֶךְ הַמְּאַלֵּץ לִזְבֹּחַ הֵמִית בָּעֵת הַהִיא וְאֶת הַבָּמָה הָרַס. וַיְקַנֵּא לַתּוֹרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה פִּינְחָס לְזִמְרִי בֶן סָלוּא [במדבר כה]. וַיִּקְרָא מַתִּתְיָהוּ בָּעִיר בְּקוֹל גָּדוֹל לֶאֱמֹר: “כָּל הַמְּקַנֵּא לַתּוֹרָה הָעוֹמֵד בַּבְּרִית יֵלֵךְ אַחֲרָי”. וַיָּנָס הוּא וּבָנָיו אֶל הֶהָרִים וְיַּעַזְבוּ כָּל אֲשֶׁר הָיָה לָהֶם בָּעִיר. (ספר חשמונאים א’, פרק ב, יד-כח)
אז הדברים הם לא בדיוק כמו שסיפרו לנו: מתתיהו הורג מתוך כעס. הוא לא רק קם והורג, אלא רץ להרוג, כלומר זעמו משתלט עליו ומוביל את מעשיו. אני שואלת את עצמי: איך מעשה כל-כך אימפולסיבי הפך בעינינו לביטוי של גבורה? למה אנחנו מקדשים פעולה שנעשתה מתוך כעס, מבלי לעצור ולחשוב, מבלי להזהיר, מבלי לקיים משפט? האם הרג קנאי של יהודי בכיכר העיר ללא משפט מסודר – זה מה שאנחנו רוצים לעודד?
אין עונשין אלא אם כן מזהירין
בתלמוד ניתן לספור על אצבעות יד אחת את האיזכורים של משפחת החשמונאים ומעשה חנוכה. ולא בכדי. חז”ל נעים בחוסר נוחות עם כל מעשה קנאות ומנסים למצוא לו הסבר. גם עם מעשה פנחס (שמתתיהו מושווה אליו) היתה לחז”ל בעיה, ועל-פי המדרש התקיים שם משפט לפני ההרג.
יש אומרים כי ההצדקה למעשהו של מתתיהו היא הקביעה “יהרג ובל יעבור” על איסור עבודה זרה. אבל על-פי נוסחו, הציווי הזה אישי ואינו קורא לאדם להרוג אחרים. מתתיהו יכול היה לבחור למות ולא לזבוח, אך כלל זה לא התיר לו להרוג אחרים שעברו על איסור עבודה זרה. יתרה מכך, מתתיהו לא הזהיר את אותו האיש לפני שהרגו. הוא לא צעק ‘אל תעשה זאת’, או ‘מי שיקרב אל המזבח – מות יומת’. הוא ראה את המעשה ורץ להרוג.
כמחנכת אני נוקטת בגישה ש”אין עונשין אלא אם כן מזהירין”. זהו כלל שמורה לנו לסמן גבולות, להבהיר מה מותר, מה אסור, ומה יקרה אם נפרוץ את הגבול. בסיפור חנוכה לא סומן גבול, לא נאמרה שום אזהרה. היה פה הרג ללא התלבטות וללא התראה. בימים שבהם העולם מרובה באידאולוגיות שמוחקות את סימני השאלה, אני מבקשת את המתינות, את המחשבה השקולה. אני לא רוצה שנהיה מתיוונים.ות. אני לא רוצה שנהיה קנאים.ות כמו מתתיהו. אני רוצה שנהיה חברה ששואלת שאלות, שמתלבטת ומטילה ספק; חברה שאין בה קנאות מכל סוג, חברה עם עוגנים מוסריים ומשפט צדק.
אילנה עב”ו-גולן, מנהלת תחום חינוך וזהות