חנוכה: השלב הבא

חושך ואור

המועדים בלוח השנה העברי עמוסים במשמעויות שונות: זו הקשורה בטבע, זו הקשורה בהיסטוריה וזו של הפולחן. אפשר גם להיווכח בשינויים שחלו בתכנים ובדגשים של כל חג על ציר הזמן. חג החנוכה אף הוא חג “רב-שכבתי”. כולנו זוכרים היטב, עוד מן הגן, את מתתיהו שהכריז “מי לה’ אלי” ואת יהודה המקבי ואחיו הגיבורים שנלחמו בצבא האימפריה היווני ובפילים שלהם, ולמרות מאזן כוחות ברור לרעתם, ניצחו וחידשו את הפולחן בבית המקדש. זהו רק רובד אחד של החג.

עקבות לרובד קדום הרבה יותר של חנוכה נמצא באגדה בתלמוד הבבלי, במסכת עבודה-זרה:

“תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט (שמתקצר) והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי (שעשיתי משהו רע) – עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים! עמד וישב שמונה ימים בתענית ובתפלה. כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא. הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים”.

החג הראשון נעלם בצוק העיתים, אבל החג השני הלא הוא חג החנוכה. ואכן, בתרבויות רבות קיים חג של אור בתקופת הימים הקצרים ביותר. לא יהיה זה מופרך להניח שחג החנוכה, שנקבע לזכר חנוכת המזבח בימי החשמונאים, “הולבש” על חג אור שהיה קיים כבר וקיבל תוספת משמעות.

גם באשר לזכרון מלחמת המקבים יש גירסאות שונות ודגשים שונים. חג החנוכה אינו מופיע במקרא, אפילו לא בחלקיו המאוחרים (כמו פורים שמופיע במגילת אסתר). את הסיפור ההיסטורי אפשר למצוא ב”ספרי המקבים”, שהם חלק מהספרים החיצוניים, אלה שלא נכללו בתנ”ך. ספרים אלה הודחקו מן הזיכרון היהודי הקולקטיבי ונשמרו אצל הנוצרים, בדרך כלל בתרגומים ליוונית (ספר מקבים א’ נכתב במקור בעברית, ואילו מקבים ב’ – ביוונית). סיפורם של המקבים נמצא גם בספרו של יוספוס פלביוס “מלחמת היהודים”, ספר שלא הוכר כספר יהודי ועבור יהודים. הסיפור שנשמר על-ידי היהודים הוא סיפור נס פך השמן, המצוי במסכת שבת בתלמוד הבבלי. הסיפור קצר ביותר:

“שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעו שמונה ימים טובים”.

כך מתוארת המלחמה בארבע מילים, וכל השאר הוא גרסה נוספת של “סיפור אור”: נס של אור שדלק שמונה ימים למרות חומר בעירה שדי היה בו ליום אחד בלבד. נראה שעורכי התלמוד הבבלי לא ממש התלהבו מן המלחמה של המקבים (או בכינויים האחר: החשמונאים) ביוונים או במתיוונים. הסיפור ההיסטורי הוצנע, לעומת סמל האור והנס הגדול של חידוש הפולחן בבית המקדש, שעל שמו קרוי החג. מגמה דומה ניכרת בתפילת “על הניסים” שנאמרת בימי החג בתפילת העמידה ובברכת המזון: המלחמה אמנם מתוארת שם מעט יותר באריכות, אך היא מתוארת כמלחמתו של הקדוש ברוך הוא שעשה נס וגאל את ישראל מאויביו.

הסיפור מתגלגל אם כן ומקבל דגשים שונים עד לציונות. בתחילת המאה העשרים מצהיר המשורר אהרון זאב:

“אנו נושאים לפידים בלילות אפלים […] נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, לעמק הלכנו, ההרה עלינו, מעינות אורות הגנוזים גילינו, נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, בסלע חצבנו עד דם ויהי אור!”.

האור הוא כאן תוצאת גבורתם של בני אדם המתמסרים למשימת התחיה הלאומית. לא עוד ניסים; אנשים מחוללים את האור – זאת הגישה החילונית המיליטנטית ש”מוציאה את אלוהים מן המשחק”.

כל מה שהראיתי עד כאן מעיד על חוכמה תרבותית, שיודעת ליצור איזון עדין בין מסורת לחידוש, בין שימור למהפכה, בין העבר לצורכי ההווה המשתנה. ההווה אכן משתנה במהירות רבה, ואני רוצה בשורות הבאות לנסות ולתרום תרומה צנועה לגילגולו הבא של חג החנוכה. אני מציעה שינוי תודעה שאינו מתיימר להיות עובדות היסטוריות כי אם מדרש חדש, פרשנות אחרת של המאורעות: מלחמת המקבים ביוונים אולי איננה מלחמה של הטובים כנגד הרעים, אלא כישלון משותף. החושך שבמקבים וביוונים גבר על האור האנושי המשותף להם, והתוצאה היתה חושך גדול. וכשהחושך גובר, נחוץ נס של פך שמן שיאיר הרבה כדי לחזור ולהתחבר אל אור הטוּב האנושי.

נראה שהנוהג לחשוב על עצמי כטוב מול האחר שהוא רע – מביא למבוי סתום, וטיעון זה חל על כל הגדרה של אני ואחר: יהודי מול גוי, חילוני מול דתי, מזרחי מול אשכנזי, ימני מול שמאלני, הומניסט מול משיחיסט, יהודי מול פלשתיני, אישה מול גבר. אין בכך כדי להגיד שאין ערכים, ואין אמת והכל שווה. טענתי היא, שבמקום שיש בו קונפליקט, יש שני צדדים שאחראים להיווצרותו – אפילו כאשר צד אחד הוא קורבן וצד שני פוגע ומקרבן – ורק מאמץ מאוד גדול של שניהם יכול להביא לפתרון. הרחיצה בניקיון כפיים של מי שערכיו טהורים כדי להטיל אשמה על האחר אינה מקדמת דבר. ושוב, ממש לא משנה מהי הגדרת האחר.

המאבק בין האור ובין החושך נמצא בכל אחד מאיתנו ובכל מקום. ורק מאמץ לראות את האור המשותף, ולהאבק ביחד בחושך, יכול לשנות את המציאות. זה נכון בזוגיות, זה נכון בחינוך, זה נכון בקונפליקטים בין-עדתיים ובינלאומיים. השסעים בתוך החברה הישראלית, ומעגל האימה שמזמן איבדנו את השליטה בו עם הפלשתינים, לא יבואו על פתרונם ללא עבודת דיאלוג מעמיקה, ללא אמפתיה והקשבה לאחר, התחברות אל צד האחריות והאשמה שבנו וגם אל כוחות האור, התיקון והיצירה שבתוכנו ובאחרים. ולא די בצד אחד שיעשה את המאמץ. האחריות היא משותפת למרות שנקודת המוצא היא לעיתים קרובות של מאזן כוחות בלתי שיוויוני. זו האחריות האנושית שלנו, זהו צלם האדם שבכל אחד ואחת מאיתנו. זהו האור שיכול לגרש את החושך.

ד”ר אליזבט גולדוין, מנחת בית המדרש “יוצרות ניגון”, מלמדת מקורות יהודיים במכינת רבין ובאוניברסיטת חיפה

אהבת? אפשר לשתף בקלות

Facebook
Twitter
Email
Print
WhatsApp
Telegram
דילוג לתוכן