ברל כצנלסון – מעשה ורוח

לכבוד יום הולדתו של ברל כצנלסון, מאנשי הרוח הבולטים של תנועת העבודה: “איך לנצח פוזיציה” – מתווה ברל ליציאה מבידוד רעיוני

ברל כצנלסון, ובשמו העברי בארי, נולד בעיירה בוברויסק בשנת 1887. הוא גדל בחינוך מסורתי וגם ציוני. בעוד שאחיו הגדול הפליג לאמריקה, ברל עלה ארצה בשנת 1909, בעיצומה של העלייה השנייה. הוא חי ועבד לסירוגין ביהודה ובגליל, שם היה לחלק מקבוצת כנרת, ויצר קשרים קרובים עם י”ח ברנר ועם א”ד גורדון. על ידידותו הקרובה עם גורדון העיבו מספר ויכוחים אידיאולוגיים, ביניהם בשאלת הגדודים העבריים, שאליהם הצטרף ברל בזמן מלחמת העולם הראשונה ושאליהם התנגד גורדון, וכן בשאלת איחוד תנועות הפועלים – שם כצנלסון היה מראשי הדוחפים להקמת ‘אחדות העבודה’, וגורדון מהמסרבים להצטרף אליה.
בשנותיו הראשונות בארץ הפך ברל ממנהיג פועלים מקומי לחלק מהמנהיגות הארצית של תנועת הפועלים. במסגרת זו, לקח חלק פעיל בהקמה של כמה מהמוסדות הארציים המובילים, שחלקם קיימים עד ימינו – ‘המשביר המרכזי’, הסתדרות העובדים, קופת החולים הכללית, ‘סולל בונה’, ועוד. בין המפעלים הללו בולטים גם מפעלי התרבות והרוח – העיתון ‘דבר’, הוצאת הספרים ‘עם עובד’ וחידוש מוסד ‘ירח העיון’.
ברל היה בן זוגה של בת עירו, שרה שמוקלר, ולאחר פטירתה, של חברתם המשותפת (בת בוברויסק אף היא) לאה מירון. לברל לא נולדו ילדים. הוא נפטר באופן פתאומי בגיל 57 בלבד, בשנת 1944, בלב מלחמת העולם השנייה, ומבלי שזכה לראות בהקמת מדינת ישראל.

למה לנו ברל עכשיו?

שמו של ברל מוּכּר בגלריית הציטוטים בתרבות הישראלית. כמו אצל רבים משכניו/שכנותיו לגלריה, אל הקאנון נכנסו משלו שלושה-ארבעה ציטוטים, שהם בבחינת ‘מעט המחזיק את המרובה’ של כעשרים כרכי כתביו (שנים-עשר כרכי כתבים, שישה כרכי יומנים ועוד כמה אוספי כתבים). במקרה של ברל, אלו טקסטים כגון “דור מחדש ויוצר”, “זיכרון ושיכחה” (באותו מאמר), על תשעה באב (במאמר שהוביל למאמר ההוא), ואולי גם “בזכות המבוכה ובגנות הטיח”.
אכן זה לא מעט, וממילא הזמן עושה את שלו. אבל מכיוון שברל העניק אוצר של מורשת של עשייה וכן של כתבים, מן הראוי שמי שמוצאת ערך בכיוונים שאותם התווה – תוכל להרחיב את היכרותה עִמם ואת גלריית המקורות שבהם היא עושה שימוש.
היושרה מחייבת להוסיף שברל לא היה הוגה בעל עומק פילוסופי חסר תקדים. יותר משכוחו היה בתכונה אחת יוצאת דופן, הוא היה טמון בשילוב נדיר של תכונות: ברל היה איש המעשה, שהיה גם איש רוח, דמות ערכית, מחנך בנשמתו ומצפן מוסרי לסביבתו. שילוב זה העמיד אותו כאחד מאנשי הרוח המובילים של תנועת הפועלים ותנועת העבודה טרם הקמת המדינה.

מתווה ברל ליציאה מהפוזיציה

אחד הדברים שהייתי מאחל לעצמנו לאמץ מרוחו של ברל, במיוחד על רקע השיח הציבורי שלנו, הוא הנכונות לבחון את עצמנו ולבקר את דרכנו ואת סביבתנו. תופעה מדכאת כמעט כשם שהיא רווחת היא שרק לעתים נדירות אנחנו משתחררים מ’הפוזיציה’: העמדה שלנו נקבעת כמעט בלעדית בהתאם לשאלה אם “זה טוב לנו או רע לנו”. לדוגמה, האם מוצדק לדעתנו שהמשטרה תשתמש בחומרים שהושגו בדרך לא לגמרי כשרה? סביר להניח שתשובתנו תלויה במי שנגדו הופעלו האמצעים. ‘הפוזיציה’ היא אפוא שילוב מסוכן ומוקצן של ‘הטיית האישוש’ (confirmation bias), עם נטיית ‘אדם קרוב אצל עצמו’. תוצאתה היא שאיננו פתוחים לביקורת על עמדותינו.
דרך אחת לנסות להתמודד עם הנטייה הזו היא מנגנון “מסך הבערוּת” (Veil of Ignorance), שהציע הפילוסוף האמריקני ג’ון רולס: בתרגיל מחשבתי זה, עלינו לקבל החלטות תוך שאנו מדמיינים שאיננו יודעים מה יהיה מקומנו בתוך המציאות הסופית. לשיטתו, זה יבטיח שנקבל החלטות צודקות, משום שיהיו הוגנות כלפי מרב האוכלוסיות. דרך לא רעה ליישם זאת לפרשיות המתחדשות עלינו מדי שבוע, היתה אם היינו נדרשים לנקוט עמדה ראשונית לגבי פרשייה בטרם נדע מיהי הדמות המעורבת בה – ובפרט, אם היא בצד הפוליטי “שלנו” או לא.
אחד המאפיינים המרשימים בכתביו של ברל כצנלסון הוא נכונותו העקבית להטיל ספק בדרכו, ולמתוח ביקורת עצמית על מחנהו. דרכו לעשות זאת לא היתה זו של רולס, המתפשטת (זמנית) מעמדותינו־שלנו. אדרבה, ברל עשה זאת תוך מודעות מתמדת למקומו־שלו ולמקומו של מחנהו בציבוריות הישראלית – מיקום מרכזי שממנו הסיק את האחריות המוטלת על כתפיהם גם לתקן באופן מתמיד את דרכם. את הנטיה הזו הוא ביטא במקומות רבים בכתביו, ביניהם גם במאמר המפורסם (המבוסס על שיחה בעל פה) “בזכות המבוכה ובגנות הטיח”. נביט בכמה מהביטויים הללו, ואולי נוכל לאמץ משהו מתוכם לשיח הציבורי־פוליטי שלנו.

“זכות היא הזיזה, ולא גנאי”

במלאות 25 שנה לדגניה, בכירת הקבוצות בגליל, התייחס ברל לדרך שעשו הקבוצה ותנועת הפועלים כולה. לעומת הרצון של כמה מהמברכים להצביע על עקביותה של דגניה – הצביע ברל לחיוב דווקא על השינויים שהשכילה לעשות, על למידתהּ מטעויות, על התיקונים שערכה:

“חבר אחד, ממברכי דגניה, אמר: ‘דגניה לא זזה’. אמר זאת בזחיחות־הדעת. ודאי התכוון לשבח. שמעתי והירהרתי: דגניה לא תכיר טובה על קומפלימנט שכזה. וההיסטוריה של דגניה לא תודה בו. דגניה ‘זזה’. זזה כמה וכמה זיזות, כפעם בפעם. ואוי ואבוי היה לדגניה – ולנו לכולנו – לולא ‘זזה’. בדגניה גופה היו אנשים אשר היו מזיזים אותה. יוסף בוסל היה מזיז מבפנים, וא.ד. גורדון היה מזיז גם בזמן שהיה בתוכה וגם בזמן שהיה מחוצה לה. והזיזו לא רק אנשים מבפנים, אלא אף כוחות מבחוץ. […] ומאותה דגניה הקטנה של אז […] ועד דגניה של היום קיימת סדרה של ‘זיזות’ גדולות, גדולות וחשובות. […] זכות היא הזיזה ולא גנאי.
מבחינת הזיזה אין דגניה, כמובן, אלא משל. כולנו זזנו, הוזזנו והזזנו. ויש שבאו להזיז ונמצאו מוזזים. וגם עכשיו הגענו לנקודה, שאין אנו רשאים להישאר בה, מבלי לזוז הימנה [=ממנה].”^[1]

בדבריו בפני מדריכי תנועות הנוער (שפורסמו באותו קובץ שיחות שבו גם המאמר המפורסם “מקורות לא-אכזב”), כצנלסון ביקר את הנטייה לעשות בירור רעיוני העוסק במודרכים; תחת זאת, טען ברל, יש לעשות בירור רעיוני של שאלותינו-שלנו – ולא להתעלם או לחמוק מהן:

“התכנסתם, המדריכים, לשם בירור שאלות הדור הצעיר המודרך על ידיכם. וטוב שהבירור נטה מנקודה זו. חזיון אָפיָני בימינו: רובה של ספרות תנועות הנוער, רובם של כינוסי הנוער, אינם מטפלים בהם עצמם – במתכנסים, בעושים – אלא נתונים לדאגת הזולת: דואגים לחניכים, דואגים ליריבים. אין חלקי עם אלה האומרים תמיד כי הימים הקודמים היו טובים מימינו כעת. אך בנדון זה אַרשה לעצמי לספר, כי בימי נעורַי […] היינו מתלבטים לעצמנו ושואלים את שאלותינו ונקלעים בהכרת סתירותינו ומבקשים פתרונות לנפשנו, ומתוך כך גילינו משהו גם לזולתנו. ועכשיו, אם נוטל אתה חוברת של תנועת־נוער, הרי אתה נוכח שהיא לא באה לעולם אלא ללַמד את כל העולם כולו. לעצמם הכל מחווָר, הכל בחזקת וַדאי, הכל צפוי, הכל ניתן. אין שמא, הכל ברי [=ברור]. אין ספיקות, אין פרכות, הכל חָלק וישר. אודה: תופעה זו שאדם – ואדם צעיר בפרט – אין לו ספיקות ואין לו קושיות, ואין הוא חש שום סתירות אצל עצמו, ויש לו רק ‘דאָגה’ לנשמת זולתו, לכשרות מעמדית של זולתו, תופעה זו יש בה כדי לעורר דאָגה.”^[2]

הדברים הללו מטרימים בשש שנים את דבריו המוכרים יותר, שוב בשיחה עם מדריכי נוער, שפורסמו תחת הכותרת “בזכות המבוכה ובגנות הטיח”. שם הדגיש כצנלסון את זכותו (ואף חובתו!) של המדריך לרגעים של מבוכה רעיונית, וקרא שלא לטשטש את השאלות הללו אלא לברר אותן לעומק.

“דובר אצלכם הרבה בגנות המבוכה. קבלו על כך שהיא מצויה לא רק בנוער, כי אם גם בין המדריכים. והיו מי שפסלו להדרכה את מי שמודה במבוכתו. מי שאמר: מדריך הנבוך באמונתו הסוציאליסטית – פסול להדרכה; ומי שאמר: מדריך הנבוך באמונתו בנצח ישראל – פסול להדרכה. מי שאומר כך ודאי רואה עצמו משורין מכל מבוכה. ובבואי לדון אתכם בדבר לא אעלים כי אינני רשאי להתפאר בשריון. לא טוב אנכי מאחי. אינני מחוץ למבוכה. ומן הראוי כי לא יסתיר אדם מעצמו את מבוכתו. […]
כשרואה אני אדם מתהלך בינינו כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות, או כמי ש’מורה נבוכים’ חדש חובר למענו ונתון בתיקו, או כמי שאינו זקוק גם לכך, באשר דעתו הצלולה לא ידעה מבוכה מעולם – הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם־הבכא שלנו ולתהפוכותיו וליסוריו ולתקוותיו הגזולות, או שמא הוא משביע נפשו בלעיסת־גירה שהיא היא המישרת כל הדורים. ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי־נרגעת מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה.”^[3]

בהמשך דבריו בשיחה זו, מתעקש ברל שביקורת עצמית אינה כפירה: אדרבא, לעתים דווקא מכוח האמונה, יוצא המאמין נגד הממסד שהתאבן, והמעוות את דברי התורה; כך סבור ברל שעל ‘המאמין’ הסוציאליסט לעשות:

“אין אנו פטורים – כבני מחנה העבודה – מהרגשת אשם וטעות. ולפיכך: נחפשה דרכינו. ואין להיבהל מפני תביעה זו, ואין להתריע עליה כעל ‘כפירה בעיקר’. בעולם האמונה הדתית כבר למדנו להפריד בין הדת לבין הכנסיה. יכול אדם ליקוד באש דת ולא לומר קדוש לכל מה שהכנסיה אומרת קדוש. אדרבא, יש שמתוך חויה דתית עמוקה קם המאמין ומרים יד בכנסיה, כשהוא מוצא כי רוח הקודש נסתלקה הימנה. […] ואיש־החזון הסוציאליסטי […] איננו משתעבד למסגרות הקיימות ואיננו מזדהה עם מוסכמות. ויש שהוא אנוס לפרוק מעליו מחלצות־התנועה אשר טונפו ולהתקומם נגד כוהני החזון, המסלפים את תכנו ומתכחשים למהותו.
יש ובבניין מתגלה סדק. הבנאי הטוב, העושה מלאכתו באמונה, איננו מבקש להסתיר, איננו חושש לשמו הטוב, הוא חרד לגורל הבניין, הוא חושש למפולת. הוא איננו מתרץ את הסדק, אלא סותר את הנדבכים הסדוקים, ומפנה את המקום להנחת נדבכים שלמים. ואילו מי שעושה מלאכתו רמייה ממהר וסותם את הסדק וטח עליו טיח, ודעתו נחה אם הצליח למראית־עין. המפולת בוא תבוא. אל נהיה פועלי־רמייה, לא במעשה ולא במחשבה. אל יהיה חלקנו עם טחי טיח.”^[4]

יש להדגיש שביקורת עצמית אינה זהה עם מבוכה רעיונית; לעתים אף יש ביניהן ניגוד: לשם מתיחת ביקורת על הממסד, נדרשת דווקא אמונה יוקדת. מתוך הדברים הללו ניתן להציע שתחילה חשוב לתת מקום לספקות כאשר אלה עולים לראשונה – ולא לטייח אותם; ככל שנביט בהם נכוחה, יתכן שתתעצב מתוכם השקפתנו היותר מגובשת, המאתגרת בין היתר את ההשקפה המקובלת; או אז, לבסוף, עלינו לא לחשוש גם לאתגר את הממסד.
אמנם, יש שיגידו שבשמאל ישנה נטייה עודפת ממילא לביקורת עצמית, ואולי אף שזהו חלק מחולשתו, ושמבחינה זו, הטפת דבריו של ברל היא התפרצות לדלת פתוחה. אך מבלי להיכנס לניתוח שיח מעמיק של השמאל, ובוודאי מבלי להגביל למגזר זה או אחר את הרלוונטיות בהצעתו של כצנלסון, אני סבור שיש לנו כחברה בעיקר מה להרוויח מטיפוח סוג כזה של ביקורת עצמית, חשיבה עצמאית, ונכונות לבקר בהתאם את הממסד ‘של הצד שלנו’.

כצנלסון כמובן לא רק הטיף לאפשרות המבוכה, אלא גם נתן דוגמה אישית. כך הודה למשל בדבריו לרגל האחד במאי 1936: “א’ במאי הוא בשביל סוציאליסט רציני יום הדין. ואם תשאלוני, לאור החשבון הנוגה ביום זה, מה לעשות? אומַר לכם בגילוי־לב: אין בידי תרופה כזאת שרשומים אותה ובולעים אותה וחסל סדר יסורים. תרופה כזאת אין עמי.”^[5] וכן שנתיים לאחר מכן: “יש ענינים אשר אין לנו אלא לומר בנמיכות־רוח, בהכרת מקומנו וזמננו: להיסטוריה פתרונים.”^[6] דוגמה נוספת אנו מוצאים בדברים שנשא ברל בפני 140 משתתפי “ירח העיון”, סמינר רעיוני בן חודש ימים, שנערך בשנת 1941 כגרסה מחודשת ל”ירחי כלה” – כינוסי לימוד גדולים שהיו נהוגים בתקופת חז”ל בבבל. באחת משיחותיו עם באי הסמינר, התייחס כצנלסון לדברי ביקורת עצמית שהושמעו מקרב המשתתפים – “אי־סיפוק עמוק מעצמנו”, כדבריו. לא רק שברל כינה זאת “דבר חשוב ויקר”, אלא אף הגדיל והציע להשתהות בטרם נרוץ למצוא פתרונות, שכן למעשה דרוש זמן להצמיח כראוי את המענים הללו.^[7]

“יש לנו אמת, אמת גדולה”

האם ביקורת עצמית זו אינה מכרסמת בבטחוננו העצמי, ואינה משתקת? איך היא מתיישבת עם היקף העשייה והמפעלים שבהם לקח חלק כצנלסון?
לסיום נביט בדוגמאות לנוסחאותיו של ברל לאיזון בין ההכרה בכך שאנו נוקטים עמדות תוך כדי פעולתנו – לבין ההכרה בכך שרק העתיד יגלה את התשובות (טקסט ראשון); בין האמונה שאנו מחזיקים באמיתות – לבין דחיית האשליה המסוכנת שאנו מחזיקים באמת כולה (שני):

“אנו מהלכים בעולם שהסתום בו מרובה על הפתוח בפנינו. לא זכה דורנו למעמד הר סיני שלו בשאלות הזמן הגדולות. עודנו תועים במדבר האנושי הגדול, מכים בסלע, ויש שאנו מוצאים מים, ויש שהוא מכזיב, או שאנחנו מכזיבים. אנו מבקשים להדליק אבוקות, אנו מהלכים עם פנסים קטנים, ‘תוצרת־בית’, ואנשינו פותרים שאלות כיכולתם, באופיים, במורשתם, בהשגתם. אנחנו גם שוגים, גם נכשלים וגם מתקנים. אנשינו גם יוצרים דברים בצלמנו, בצלם שבטינו. רשאי אדם לומר לעצמו: לי הברירה, ואני בחרתי בצורת־ישוב זו מפני שהיא קרובה ללבי, מפני שאני מקווה למצוא בה פתרון לשאלותי, מפני שהיא מבטיחה לי שדה־פעולה רצוי לי. יכול אדם, כמובן, גם לחזק את עצמו בסברות כוללות: צורת־חיים זו שבחרתי בה עדיפה על כל צורה אחרת בפתרון שאלות אלו ואלו. אדרבא, יחזיק בסברתו אם הוא מוצא בה חיזוק. אך מהו, רבותי, משקלן האוביקטיבי של כל אותן הסברות? […] הרי עדיין אנחנו מגששים בשאלות אלה, עדיין אנחנו צועדים צעדים ראשונים, ואת היבול האמיתי נדע רק לאחר דורות – מה טעם איפוא להניח עכשיו גושפנקה ולתקוע מסמרות […]?”^[8]

“האמת איננה מונחת בקופסה, וגם כשמשיגים את האמת, אי אפשר לשים אותה בקופסה. יש לנו אמת, אמת גדולה, אמת של ההיסטוריה העברית, של תנועת השחרור העולמית, אמת־העבודה. אמתו של הפועל הארץ־ישראלי, עם יניקתו מקרקע האומה, עם יניקתו מקרקע העבודה בעולם, עם שרשיו בחזון הגאולה. האמת – אחת, והגדרות לה הרבה, ומי תכילנה? אהבת האמת איננה דבר קפוא, והיא טעונה חידוש, וגם רעיון־אמת טעון חידוש, לבל יעלה חלודה, טעון ראיה מחדש, כפעם בפעם. גם הקב”ה נאמר עליו שהוא מחדש יום־יום מעשי־בראשית. מכאן, שאפילו מעשי־בראשית זקוקים לחידוש.”^[9]

זו הדרך שהתווה כצנלסון. אם אכן ייעד אותו בן־גוריון להיות שר החינוך של מדינת ישראל כשתקום, כפי שמספרים, אין לנו אלא לבכות את ההחמצה שבפטירתו בטרם עת. אך אם ממשיכי דרכו יאמצו את העקרונות הללו בדרכם החינוכית והחברתית, ניתן להשיב לשיח שלנו דרך זו.

רגב בן דוד, רכז תחום הגות, בוגר בית המדרש לרבנות ישראלית

[1] “ערעורים על המצב הקיים”, ניסן תרצ”ו, כרך ז’, עמ’ 260–262 (הדגשות נוספו)
[2] “במבחן / הדרכת המדריכים“, תרצ”ד, כרך ו’, עמ’ 368–369
[3] “בזכות המבוכה ובגנות הטיח”, ת”ש, כרך ט’, עמ’ 245–246.
[4] “בזכות המבוכה ובגנות הטיח”, ת”ש, כרך ט’, עמ’ 255.
[5] “אל מול פני המערכה”, 1 במאי 1936, כרך ח’, עמ’ 20.
[6] “חינוך וקרקע”, כסלו תרצ”ח, כרך ח’, עמ’ 175–176
[7] “בשולי דברים; שיחה ראשונה”, סיון תש”א, כרך ה’, עמ’ 174.
[8] “חבלי איחוד ושלבי איחוד”, אייר תרצ”ח, כרך ח’. (הדגשות נוספו)
[9] “מדברי הפתיחה לירח־העיון ברחובות” (הקדמה ל’מעשים ומגמות’), כרך ה’, עמ’ 272–273.