“בכל מקום בו אנשים נדונים לחיות במצוקה, שם זכויות האדם נרמסות. להתאחד על מנת לדרוש את כיבודן – זוהי אחריותנו וחובתנו”. כך נכתב על לוח שיש שהוצב בפריז ב-1987, כשהוכרז על השבעה-עשר באוקטובר כיום הבינלאומי למיגור העוני. מאז אומץ היום גם על-ידי ארגון האומות המאוחדות, ומ-2007 הוא מצוין מדי שנה גם בישראל.
הקישור בין עוני, רעב וזכויות האדם אינו מובן מאליו, לפחות לא עד לאחרונה. אדם שחי בעוני הוא אדם שזכויותיו הבסיסיות ביותר נרמסות: זכות הקניין, הזכות לביטחון (כלכלי, נפשי, תעסוקתי, תזונתי ועוד), ובמצבים חמורים – הזכות לחיים. עם זאת, במאה העשרים ואחת יש לשאול בכובד ראש: האם לא עברנו את השלב שבו צרכי הקיום הבסיסיים הם היחידים שנתפסים כזכויות? האם הגשמה עצמית ותחושת כבוד אינן זכויות של כל אדם בעולם המודרני?
היום הזה מסמן לנו את הדרך שעלינו לפעול בה להשגת צדק חברתי: צדק חברתי אינו תוכניות מדיניות מפורטות על חיי האזרחים, ובטח שאיננו צדקה. צדק חברתי אינו אזרחים שיוצאים לרחוב לדרוש את שמגיע להם, ואינו תוכניות סעד, לשכות רווחה, חוקים מתַעדפים, הוראה מתקנת או דמי אבטלה לעצמאים. צדק חברתי הוא הכול יחד: שילוב זרועות בלתי-מתפשר, מכיל ומאוזן, בין מי שחי בעוני ויודע מה צריך, ומי שיכול לאפשר לשינוי להתקיים: הציבור הכללי והממשלה האחראית.
ועדיין, זה לא מספיק. יום בשנה לא מספיק כדי לגרום לציבור שחי בעוני להיות מעורב יותר, לחזק אותו ולהגביר את ההתחשבות בדעתו. לא מספיקים גם חברת כנסת שבאמת צמחה “מלמטה” או חבר כנסת אחד שבאמת פועל לתיקון המצב. אנחנו בחלוץ-המדרשה לקחנו על עצמנו משימה קשה של תיקון העולם. עלינו להתארגן כציבור על מנת לדרוש את כיבוד זכויות האדם, ליצור שיח שונה ומדיניות שונה.
“לֹא בָרָעָב יָמוּת עֹבֵד, דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל”, כתב טשרניחובסקי עוד במאה התשע-עשרה ואנחנו שרים עד היום, כי ברור כבר שהרעב הוא חלק מהכבלים שקושרים את היחיד, וששבירת הכבלים ומיגור הרעב בעזרת כולנו, תיתן גם דרור לנפש, לא רק פת לדל.