שלושה שבועות עברו מאז הביקור בירוחם עם תכנית “ענפים” למובילי תרבות יהודית-ישראלית. הרושם מהביקור נותר חזק. מראות, מושגים ודיונים עדיין מהדהדים.
כמה חשובה היכולת של קהילה לספר את הסיפור של עצמה ולעצב את המורשת והזכרון שלה. הכוח של עשייה קהילתית וחברתית הוא אדיר – זאת לא תוספת נחמדה לקהילה, אלא המהות שלה, לפעמים עד כדי הצלת נפשות, כפי שנוכחנו בפרוייקט המבשלות.
העשייה הפמיניסטית בירוחם משותפת לנשות הקהילה על גווניהן, וזה שינה את הדימוי שלי על מהי אישה פמיניסטית – עכשיו היא גם מבשלת קוסקוס ויש לה מבטא תוניסאי. באפלייה העדתית צריך להתבונן יותר, צריך להכיר בה.
בירוחם המסורתיות היא פילוסופיה של הכנסת אורחים. איזה מוטו! זה השפיע עלי עמוקות, עד שהכרזתי באזני חבריי המשתוממים: “אני דתיה מסורתית”. הלואי שכולנו ננסה לקחת משהו מזה להגדרה העצמית שלנו – זה יביא ריפוי לחברה הישראלית.
האם ירוחם היא סיפור עצוב או סיפור הצלחה? בעיניי, יש בה הרבה כאבים וקושי, אך היא דוגמה לצמיחה והעתיד שלה נראה מבטיח.
ושלוש מחשבות נוספות: 1) למדבר יש כח לצמצם, להיפטר מן המיותר, להנמיך את הרעש ולהישאר עם הגרעין של הדברים. האם אנחנו מכבדים אותו? 2) לפעמים מפנימים הכי טוב את תרבות המקום דרך הידיים. למדתי את זה בסדנת הערבסקות, שבזכותה יש לי עכשיו מזכרת יפהפיה מירוחם, שתלויה על-יד דלת ביתי. 3) ארק לימונים זה טעם החיים.
תודה על חוויה עמוקה ומעצבת,
חדוה יחיאלי
