בשנת 1977 הגיע לישראל במפתיע נשיא מצרים אנואר סאדאת, המנהיג הראשון של מדינה ערבית שביקר במדינת ישראל. הוא נאם במליאת הכנסת במשך כשעה וחצי בערבית וקרא לישראל להושיט יד לשלום, רק ארבע שנים לאחר סיומה של מלחמת יום כיפור הנוראית. שנתיים עברו עד שמנחם בגין וסאדאת חתמו על הסכם השלום בין ישראל למצרים, שהיה הסכם השלום הראשון של ישראל בכלל. אבל יותר מעשור לפני הנחיתה החגיגית של מטוסו של סאדאת בנמל התעופה בן גוריון, מטוס אחר ביקש לשאת את בשורת השלום בכיוון ההפוך – מישראל למצרים. ב-28.2.1966 אייבי נתן, טייס שהתנדב לחיל האוויר הישראלי במהלך מלחמת העצמאות, המריא עם מטוסו הפרטי מנמל התעופה בהרצליה, אותו הוא כינה “שלום 1”, ונחת בפורט סעיד.
אייבי נתן נעצר מיד עם נחיתתו במצרים. הוא ביקש להיפגש עם נשיא מצרים נאצר, כדי להעביר לו עצומה לתמיכה בשלום בין המדינות, אך הוא סורב וגורש בחזרה לישראל. פעמיים נוספות טס אייבי נתן למצרים, ובכל הפעמים הוא גורש משם ונענש עם חזרתו לישראל, ואף ישב בכלא מעשיהו לאחר שסירב לשלם את הקנס שהוטל עליו. אחרי שניסיונותיו האוויריים לא צלחו, אייבי נתן רכש אונייה וקרא לה “ספינת השלום”. הוא עגן למול חופי תל אביב והפעיל בספינה תחנת רדיו, “קול השלום”, עם מוזיקה ושידורים שקראו לקידום השלום בעולם. במהלך מלחמת יום הכיפורים הוא עגן למול חופי פורט סעיד וקרא למצרים להפסיק את הלחימה, ובהמשך גם חצה עם אונייה אחרת את תעלת סואץ.
רדיו “קול השלום” הפך בעיני רבים סמל למאמץ אזרחי אמיץ לקידום שלום והתנגדות למלחמה, וגם אייבי נתן בעצמו הפך לסמל, כשבמשך שנים המשיך להיפגש עם אישים רבים ולהקים ארגונים ועמותות שקידמו פעילות הומניטרית. הוא שבת רעב בדרישה להפסקת ההתנחלויות, ריצה עונש מאסר בפועל לאחר שנפגש עם נציגים של אש”ף, והיה מקור השראה לרבים שפעלו בשנים שאחריו לקידום השלום בישראל, במזרח התיכון ובעולם כולו.
דווקא בתקופה כזו, כשרוחות המלחמה סוערות באירופה, קולם של האזרחים במדינות השונות צריך להישמע בהתנגדות ברורה לאלימות, למלחמה ולהרג, כדי לקדם הידברות ומגעים דיפלומטיים בין המדינות. הקריאות צריכות להישמע בכל מקום – ביבשה, בים ובאוויר, על גלי הרדיו ובערוצי הטלוויזיה, וכמובן גם ברשתות החברתיות. יש מקום לכולנו להשתתף ולפעול לקידום השלום.