1 במאי גם במקום-העבודה

אחד במאי

בתאריך אחד במאי מציינים את חג הפועלים – יום של סולידאריות והכרה בחשיבותם של תנאי עבודה הוגנים ורצויים עבור עובדים ועובדות. מקורו של היום הזה לפני למעלה מ-100 שנים, במאבקי עובדים עקובים מדם, בעידן שבו זכויות סוציאליות בסיסיות טרם ניתנו. לפעמים נראה לי שכאשר העוול זועק וברור, כאשר אי שוויון בולט מעל לפני השטח – המצב פשוט יותר: לא צריך להתאמץ לעורר מודעות, לפקוח לאנשים את העיניים ולהסביר שוב ושוב ושוב, פשוט רואים שהמצב לא הוגן ודורש תיקון.
כיום המצב כמובן שונה בתכלית. יש מדינות לאום וזכויות אזרחיות, יש חוקים ודרך לאכוף אותם, יש זכויות, והגנה עליהן כשפוגעים בהן. ועדיין, הנושא של יחסים הוגנים ומיטיבים במקום העבודה, עבור “האזרח/ית הקטנ/ה” או “העובד/ת הפשוט/ה”, רלוונטי ונוכח ביומיום שלנו. הנושא צף ועולה לכותרות בכל פעם שמפעל נסגר בפריפריה, כשעובדי/ות סקטור כלשהו במגזר הציבורי שובתים, כשמתפרסם מקרה של אפליה גסה בקבלה לעבודה, ועוד ועוד. העידן הפוסט-מודרני טשטש את הניצול הבוהק בדמות האדון והעבד, אך בו-זמנית נוצרו צורות חדשות של ניצול.

כשאני מסתכלת על המציאות הכלכלית-חברתית העכשווית בישראל, אני רואה ביום הזה, האחד במאי, הזדמנות לעצור ולשאול את עצמנו: איך מייצרים איים של הוגנות במציאות לא הוגנת? איך מגבירים מגמות של שוויון בתוך אי-שוויון עצום? איך מקדמים יחסים הומניסטיים בין בני אדם, במערכות שמבקשות להפוך אותנו לכלים בלבד? בשבוע שעבר ראיינתי מועמד למכינת רעות ושוחחנו על המצב הכלכלי-חברתי בישראל. הוא אמר: “לפני הקורונה אחוזי האבטלה היו נמוכים מאוד והמצב היה טוב. אני חושב שהמדיניות הליברלית מוכיחה את עצמה”. אחרי שהתאוששתי מזה שנער בכתה י”ב יודע לדבר במושגים הללו, שאלתי אותו מה הוא חושב על מדד האי-שוויון של מדינות ה-OECD, בו אנחנו מככבים כבר כמה שנים במקומות הראשונים המפוקפקים, או על אחוז העניים העובדים. מזל שהוא התקבל למכינה, ותהיה לנו חצי שנה להטיל ספק וללמוד יחד את המציאות לאשורה.

מקום העבודה הוא המקום שבו אנו מבלים את רוב שעות היום. בו אנו יוצרים יחסים עם מי שעובד/ת לצידנו, דרכו אנו חווים את העולם באופן שעבור רובנו קרוב בַּדומיננטיות שלו למסגרת המשפחתית. לכן יש מקום שנשאל איך לנהל את חיינו מתוך ערכים של סולידאריות וצדק חברתי ברמה התעסוקתית, ממש כפי שאנחנו עושים זאת בכל שאר הרמות – בחיים הזוגיים, בקהילה, בחברה ובמדינה.

בשנה האחרונה, בעקבות רצון וצורך מתמשכים, הקמנו בארגון המדרשה-החלוץ התאגדות עובדים/ות, שיש לה נציגות בתהליכי קבלת החלטות ובעניינים שנוגעים לתנאי ההעסקה של העובדים/ות. מבחינתי זהו ניסיון לחיות את מה שאנו מחנכים אליו, ניסיון ראשוני שאני גאה לקחת בו חלק.

לסיום, אני נזכרת במילותיו של אלבר קאמי, אשר היטיב לנסח (בספרו “האדם המורד”, 1951), שהדרישה לעולם טוב יותר, והמחויבות לפעול להשגתו, היא המרכיב האנושי ביותר שקיים בנו:

“מי הוא האדם המורד? אדם האומר לאו. אולם, אף שהוא מסרב, אינו מוותר: הריהו גם אדם האומר כן, עם התעוררותו הראשונה. עבד שציית לפקודות כל ימי חייו, סבור פתאום כי אין לשאת פקודה חדשה.
מה משמעותו של ‘לאו’ זה? משמעותו, למשל: ‘הדברים נמשכו זמן רב מדי’, ‘עד עכשיו כן, ולהלן – לא’, ‘אתה מרחיק לכת’, ועוד: ‘יש קו גבול, שאותו לא תעבור’. בקיצור, לאו זה מבשר את קיומו של גבול כלשהו. […]
בהתנסותנו יום-יום שמור למרד תפקיד […] והוא עוקר את היחיד מבדידותו. אני מורד, הווה אומר אנו קיימים.
[…] אין המרד מתגשם בלי הרגשת המורד שהצדק עמו, במקום כלשהו ובדרך כלשהי.
ודאי שאין האדם מתמצה במרד. אולם ההיסטוריה בת זמננו מאלצת אותנו על ידי מאבקיה לומר, כי המרד הוא אחד בין ממדי היסוד של האדם. הוא המציאות ההיסטורית שלנו. אם אין רצוננו לברוח מהמציאות, ראוי כי נמצא בה את ערכינו.”

אורית פסקל, ראשת שלוחת ראש הנקרה, מכינת רעות

דילוג לתוכן