יהדות ישראלית

נדמה שאת השיר “החיטה צומחת שוב” אין כל צורך להציג, ובכל זאת אעשה זאת למען הסדר הטוב: השיר נכתב ע”י דורית צמרת, חברת קיבוץ בית השיטה, לזכר 11 בני קיבוצה שנהרגו במהלך מלחמת יום כיפור, והוא מבטא הלם רב וחוסר יכולת לעכל את גודל האובדן בישוב קטן, שבן לילה כמעט וחרב עליו עולמו. השיר מזוהה […]

המשורר ברטולד ברכט כתב בשיר “כשהרֶשע נופל כמו גשם”: “… כשסיפרו לנו בפעם הראשונה ששחטו כמה אנשים, היו הפגנות מחאה וקמה צעקה.אחר כך טבחו מאה אנשים, חיסלו אלפים. אנשים התרגלו לזה, ואז נפוצה השתיקה.כשהרֶשע נופל כמו גשם, אין מי שיאמר: די, תפסיקו לשחוט. והטבח אינו נגמר.פשעים, כשהם בערמות כל כך גבוהות, נהיים בלתי נראים, שקופים

“הָאָבִיב בפתחשוב חשים בריחלא צריך שבשבת כדי לדעתשיהיה שמח”(האביב בפתח – אהוד בנאי) המילה אָבִיב במשמעותה המקראית היא ‘תבואה לפני גמר הבשלתה’. אצלנו האביב אינו רק עונת מעבר בין החורף והקיץ, האביב הוא תקופה בזכות עצמה, הוא התחלה. אבל האביב הוא גם התחדשות אינסופית, ונכון יהיה להתבונן בו בתוך הטבע החיצוני בשיא פריחתו, ומשם להפנות

פורים הוא שסתום הלחץ של החברה שלנו. הוא מאפשר נהנתנות, שתייה מוגזמת ואכילה, ומקדש את השמחה, לא את הלימוד, לא את הסיגוף, לא את עבודת המידות ולא את האיזון. אמרו חכמים (מגילה ז, ב): “מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” (חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור

בשנותיה הראשונות של המדרשה, כשהנחינו סדנאות מתמשכות, דיברנו הרבה על זהות. הנחנו שהלימוד יהיה משמעותי אם יווצר בו חיבור בין הטקסטים הנלמדים לבין הביוגרפיות של הלומדים ולשאלות שמעסיקות אותם, ואם בחירת הטקסטים תביא בחשבון את התהליך הקבוצתי. הזמנו את הלומדים לשיחה רב-ממדית, עיונית ורגשית. מאז התרחבו תחומי פעילותנו, אבל בכולם נשאר הדגש על מפגש אנושי,

“גְרוש” פסיכולוגי אחד אומר שילד יוכל להיפרד מאמו, אם ידע בבטחון שהיא נשארת, ושגם אם ירחיק ללכת – תמיד יוכל לחזור אליה. אני רואה את זה בעיני רוחי כשאני חושבת על התורה ועל הקריאה החוזרת בפרשות השבוע שלה. כמו חבל ארוך ניתן לנו למשוך מפסוקי הפרשה עד למקום ולזמן שבהם אנחנו עומדים. וכמה שנמשוך את