משחק פורים

צילום: יוני לרנר פליקר CC2

פורים הוא שסתום הלחץ של החברה שלנו. הוא מאפשר נהנתנות, שתייה מוגזמת ואכילה, ומקדש את השמחה, לא את הלימוד, לא את הסיגוף, לא את עבודת המידות ולא את האיזון.

אמרו חכמים (מגילה ז, ב): “מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” (חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי). הוא מקדש מעל הכל את החיבור לגוף וליצר. זו הזמנה לשחרר את כל העכבות החברתיות והפנימיות שלנו. ההזדמנות להתחפש מאפשרת לאנשים לשחרר מאווים ודמויות מודחקות. זוכרים את כל הבנים של השיכבה מתחפשים לבנות? זוכרים את הבנות מתלבשות בצורה מינית יותר? שיש מקום ליותר כלי נשק, ליותר אלימות? ההזמנה היא להשתטות. רק מהמחשבה הזאת רצים לי בראש כל מיני מופעי פורים.

ואם אני מסכימה להסתכל שיכבה אחת פנימה, מה פורים מסמן לי? הוא מסמן לי כמה אני מוכנה שמשחק יהיה חלק מהחיים, כמה אני מרגישה טוב, נוח ונעים בתוך הגוף שלי, כמה אני מאפשרת לחלקים השונים שבתוכי ביטוי – גם לחלקים המודחקים יותר, המכוערים יותר והנורמטיביים פחות. כמה אני חיה בשלום עמם.

כמובן שאין הכוונה לומר שאין צורך בהסדרה, בנורמות חברתיות ואחריות חברתית. בזה אני עסוקה רוב זמני. ובכל זאת רגע אחד בשנה, רגע לפני שהפירות יבשילו, כשמרגישים את האביב כבר ממש דופק בדלת, שהכל ירוק והפריחה עולה על גדותיה, פורים מבשר את האפשרות להסכים להיות גוף, לתת לו מקום של כבוד, אהבה, והרבה משחק ושטות בתוך החיים האלה.

הראי”ה קוק כותב שבפורים “אין הגשמי מתנגד לרוחני”. ואולי פורים מקרב אותנו עוד קצת לעצמנו, מבקש לצמצם במשהו את הפער שבין הגשמי והרוחני, אולי אפילו לראות איך הגשמי יכול להעלות אותנו לרוחני, ככה אולי יהיה יותר קל עוד רגע לצאת לחירות בפסח.

נעמי קרן, מובילה קהילתית בחיפה ותלמידה שנה ג’ בתכנית להכשרת רבנות ישראלית

דילוג לתוכן