חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

תורה ושמחה

“גְרוש” פסיכולוגי אחד אומר שילד יוכל להיפרד מאמו, אם ידע בבטחון שהיא נשארת, ושגם אם ירחיק ללכת – תמיד יוכל לחזור אליה. אני רואה את זה בעיני רוחי כשאני חושבת על התורה ועל הקריאה החוזרת בפרשות השבוע שלה. כמו חבל ארוך ניתן לנו למשוך מפסוקי הפרשה עד למקום ולזמן שבהם אנחנו עומדים. וכמה שנמשוך את החבל, נמתח או נפתל אותו – הפסוקים תמיד ישארו, והם יהיו שם גם בשנה הבאה, כדי שניקח את החבל שוב. שבעים פנים לתורה, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו – אפשר לדרוש שבעים (או שבע-מאות) דרשות, ועדיין לסמוך על כך שיש פשט.

שמחת התורה שלי היא שמחה פרטית: אהבת השפה, הגילוי (והגילוי-מחדש) של מילים, פסוקים, סיפורים, רעיונות. השמחה שנולדתי בעברית. ברקע נפרשות כנפי רוחב אל כל מי שמדבר עברית היום, וכנפי אורך אל כל מי שדיבר או כתב עברית אי-פעם.

יש מוקדם ומאוחר בתורה, אבל הוא כל הזמן מתבלבל. המסורת והמחקר משחקים מחבואים, ומחזור הקריאה השנתי מכניס את זנב הפרידה ממשה אל פיה של בריאת העולם:
“… (יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל. (א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ…”

שמחת התורה שולחת ד”ש אל שמחת האסיף (“ושמחת בחגך”), אל שמחת בית השואבה בבית המקדש, ואל מגילת קהלת, שנקראת בסוכות:
“יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם־לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו” (ג, יב).
זאת שמחה מפוכחת, מלאה בנסיון חיים. זה כוחה.

חג שמח!

אילת לין, מנחת בית המדרש “בראשית”

ציור: ילדה ג’ינג’ית קוראת, לילה קאבוט פרי

אהבת? אפשר לשתף בקלות

Facebook
Twitter
Email
Print
WhatsApp
Telegram
שם פרטי*
שם משפחה*
דוא"ל*
דילוג לתוכן