לפני 137 שנה, באחד במאי 1886, פרצה שביתה כללית של איגודי העובדים בארה”ב בתביעה לקיצור יום העבודה ל-8 שעות. השביתה היתה אז אסורה על-פי חוק וכעבור יומיים נהרגו שני מפגינים בהתנגשות אלימה עם המשטרה. אירועים אלו קיבלו את השם “אירועי היימרקט” ובעקבותיהם הוחל ציון האחד במאי כיום הפועלים הבינלאומי שצבעו אדום – כדם הפועלים שנשפך על-ידי המשטרה. מאז האחד במאי נחגג בכל רחבי העולם על-ידי ארגוני עובדים, תנועות ומפלגות סוציאליטיות.
על פני השטח אפשר לחשוב לרגע קל שהאחד במאי הוא חג חומרי מאוד – מאבק על שכר, שעות עבודה, ימי חופשה, הגנה מפיטורים וכן הלאה. אבל למען האמת האחד במאי הוא קודם כל חגיגה של הרוח האנושית.
באחד במאי אנחנו חוגגים את האומץ של מנהיגי עובדים לאורך ההיסטוריה לקום ולהתחיל להתארגן למאבק מול כוחות חזקים ומאיימים בסיכון אישי רב. באחד במאי אנחנו חוגגים את הסולידריות – דרך ההסתכלות הרואה את הטובה האישית כשלובה ללא הפרדה בטובת החברה והכלל. שותפות בין אמיצים. באחד במאי אנחנו חוגגים את היכולת לחלום ולהתקדם לעבר חברה ללא דיכוי, שעבוד או ניצול – חברה בה כל אדם וכל בת אדם יהיו חופשיים לממש את מלוא אנושיותם.
האחד במאי איננו רק מאורע היסטורי מעורר השראה – הוא גם צו עשה שרלוונטי לכל מקום וזמן להתאגד ולהתארגן, להיאבק ולהרחיב את ממלכת החירות האנושית. גם אצלנו בישראל יש הרבה מה לעשות והרבה מאבקים סוציאליסטיים להצטרף אליהם – לארגוני העובדים בכלל, ובתוכם לארגוני העובדים הלוחמניים יותר דוגמת איגוד העו”ס ו’כוח לעובדים’; ל’פורום הדיור הציבורי’ הנאבק למען הזכות לקורת גג ראויה והרחבת הדיור הציבורי; ול’עומדים ביחד’ תנועה סוציאליסטית יהודית-ערבית שהובילה בשנה האחרונה את קמפיין ‘מינימום 40′ להעלאת שכר המינימום.
במיוחד בימים אלו של מחאה רחבה היקף על אופיה של הדמוקרטיה הישראלית חשוב גם להזכיר את הקשר ההדוק בין זכויות עובדים (ובראשן זכות ההתאגדות וזכות השביתה) ומדינת רווחה רחבה לבין קיום דמוקרטיה עמוקה ומפותחת.
חג שמח על כל ההישגים של תנועות העובדים והעובדות לאורך ההיסטוריה ועוד יותר מכך חג שמח לכל המאבקים שעוד נכונו לנו.
מעיין ‘בוני’ דותן