תהא שנת פנים בפנים

מכינת רעות בפסל אלכסנדר זייד

מכינת רעות בפסל אלכסנדר זייד הצופה אל העמק. צילום: דן ורדי

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –
קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי
וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?
(רחל)

עדיין חם מאוד…
עוד מעט נחגוג את תחילתה של שנה חדשה, שנת תשפ”ב. קיווינו שהקורונה תהיה מאחורינו, אך לא כך הוא. קיוונו שכל חלומותינו יעמדו פתוחים בפנינו – ונתפלל שכך יהיה.

הקול הוא מהנושאים המרכזיים של ראש השנה. כפי שכותבת רחל המשוררת, אחת השאלות הגדולות שאנו מסתובבות.ים איתה בעולם היא “הֲתִשְׁמַע קוֹלִי?” האם קולי נשמע? האם אחרים.ות שומעים אותו? האם אני קשובה לו? (זו שאלה שעלתה השנה ביתר שאת סביב מפגשי הזום: “שומעים אותי?”)

שמו של ראש השנה במקרא הוא “יום תרועה”: “וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם … יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם” (במדבר כט, א). שמיעת קול שופר היא אחת ממצוות היום (והעיקרית שבהן מבחינה הלכתית). קול השופר מזמין להקשיב לקולי הפנימי ולקולםן של אחרים.ות. בשנה שבה אחד מימי החג חל בשבת, תוקעים.ות בשופר רק יום אחד. השנה נחגוג באמצע השבוע, ובקהילות שכך הוא מנהגן יתקעו 100 תקיעות בשופר בכל יום.

נהוג שרגעי תקיעת השופר הם רגעים של התכנסות (יש הנוהגות.ים לעצום עינים) והתכוונות הלב לפתיחת שערי השמיים. דוברי.ות השפה העברית דורשים דרשות יפות על שופר מלשון השתפרות, ומכוונים את ההתבוננות פנימה לחזרה בתשובה, לחזור ולהשתפר, להמשיך לשאוף גם בשנה הבאה לתיקון ולשיפור דרכי בעולם.

ברצוני להציע הצעה נוספת, משלימה, לפיה קול השופר מתריע בפנינו לפקוח את עינינו דווקא, לא למחוק, אלא לראות את כל מה שהעולם מציג לפנינו. “היום הרת עולם”, על הטוב ועל הרע שבו. להעביר לנגד עינינו כִּבְנוּמֶרוֹן (מִפְקָד) את כל מה שעבר על העולם בשנה האחרונה (ואם זה יותר מדי, אפשר להתרכז בחודש האחרון). תרועה מלשון התרעה – קול השופר מריע ומעורר, ובכך מזכיר לנו את האחריות המוטלת עלינו מתוקף היותנו חלק בעולם הזה, לפקוח עיניים, לנכוח ולראות.

שתי ההצעות האלה ביחד מאפשרות לשלב בין התבוננות פנימה (גם כעומדת בפני עצמה, לא רק כשלב בחשבון נפש), לבין הרחבת המבט אל סביבתנו, כפי שכותבת חמוטל ארבל:

לִהְיוֹת בַּתְּנוּעה
שֶׁבֵּין מַבָּטִים,
בֵּין מַבָּט הַנְּמָלָה
חוֹשֵף הַפְּרָטִים
לְמַּבָּט
הָעַיִּט, מִלְמַעְלָה, לְבַד.

מבט שיכול לנוע בין הקרוב אליו לרחוק מאוד ממנו, הוא מבט שיכול להניע מעשה. ותנועה – היא המבטיחה ברכה. היא המבטיחה כי לא נעמוד במים עכורים, כי נתחדש ונתרגש מגילויים חדשים אודות עצמנו ואודות העולם, גם בשנה הבאה.

ולכולנו נאחל שנה טובה, שנה בה נזכה להפגש פנים בפנים,
לב אל לב, בגובה העיניים.
שנת בריאות, שנת התייצבות.

שירה לוין, ראשת תכנית ‘שערים’
בוגרת מחזור ג’ של בית המדרש לרבנות ישראלית

דילוג לתוכן