לפני כמעט 10 שנים, כשהמכינה הקדם צבאית רעות עוד לא עלתה במחשבה ואני רכז חברתי בבית-ספר תיכון, טסתי עם תלמידים לפולין. לקראת הנסיעה החלטתי לנצל את ההזדמנות ולשוחח עם סבתא שלי על ילדותה בזמן המלחמה. היא נולדה ברומניה והייתה בת 14 כשהמלחמה פרצה, ומעולם לא דברנו על התקופה ההיא. באתי לא רק לשיחה, אלא ממש לראיון – הקלטתי בטלפון את כל הראיון ולאחר מכן גם תמללתי אותו. ישבנו יחד כמעט שעתיים, מה שהניב כמעט 7 עמודים כתובים. אחר-כך קראתי על חלק מהמקומות שסבתא שלי סיפרה עליהם וחזרתי אליה לסיבוב שני של חקר ושאלות. סיימתי את המפגש עם סבתא טעון בידע חדש על הסיפור שלה – סיפור שבלי ספק ובלי ידיעתי עיצב את החיים שלי באופנים שאני אפילו לא משער.
במהלך המסע לפולין שוחחתי רבות עם החניכים. רק שניים מתוכם באו ממשפחות שעברו את השואה, ובזכות הידע החדש שלי והחיבור הרגשי הצליחו גם הם להתחבר יותר. את עבודת הסמינריון שלי בהיסטוריה כתבתי על המקומות שסבתי סיפרה לי עליהם. למדתי יותר, וחשוב מכך – סבתא הייתה מאושרת מהעניין שלי בנושא. היא המשיכה לספר על השיחות שלי איתה עוד שנתיים, עד שאיבדה את בריאותה וצלילותה, ואחר-כך נפטרה.
מערכת החינוך שולחת את כולנו בכיתה ז’ לכתוב “עבודת שורשים”. אם אנחנו הילדים הבכורים, העבודה כוללת ראיונות וכתיבה של ההיסטוריה המשפחתית (בעבודה שלי יש 80 מילים על כל סבא וסבתא. זהו). אם אנחנו לא הבכורים, העבודה כוללת בדיקה מדוקדקת שלא שכחתי לשנות את כל המקומות בהם מופיע שמו של אחי הבכור, שכתב את העבודה. התהליך שעשיתי עם סבתא שלי העשיר ומילא אותי ונשאר חקוק בליבי, לצד תחושת פספוס גדולה: בזמן הראיון איתה כבר לא נשארו לי סבים וסבתות נוספים בחיים. הם נפטרו כשהייתי בן 24-18. הבנתי שיש לנו חלון הזדמנויות מצומצם, שבו אנחנו כבר אנשים בוגרים שמסוגלים לקלוט סיפורים מורכבים ולשאול עליהם שאלות, ויהיה עדיין מי שיספר ויענה לנו.
הסיפור הזה ישב לי בראש כשניגשתי לחלום את שנת הפעילות שהסתיימה ממש עכשיו במכינה. אני מניח שהשילוב בין ההבנה שיהיה השנה הרבה זמן של עבודה יחידנית (בידודים), והכתבות בתקשורת על בדידותם של הקשישים במציאות החדשה, עורר לי את הרעיון – ניצור פרויקט שבמסגרתו החניכים יראיינו את הסבים או הסבתות שלהם! התחלתי לגלגל את המחשבה בקול רם, כי עדיין היה לי רק חצי רעיון – אני לא חסיד גדול של לעשות משהו בלי תכלית או תוצר – ומתוך השיחות התחדד מה הדבר שאנחנו צריכים לעשות, וככה נולד פרויקט הדגל של השנה: סיפורי סבתא – סיפורים קצרים בהשראת הסיפורים המשפחתיים.
בפרויקט היו כמה שלבים, שהובילו לתוצר הסופי. ראשית יישמתי על עצמי את הרעיון – לקחתי את הראיון עם סבתא שלי, קראתי אותו מחדש, בחרתי משפט שאהבתי במיוחד וכתבתי עליו סיפור קצר. למרבה ההפתעה, ממש בסופו של הראיון סבתא שלי מתייחסת לעלייה ארצה, ודווקא שם מצאתי את הפנינה שחיפשתי. השלב הבא היה לפגוש את החניכים ולספר להם בערך את כל מה שכתבתי עד כה, רק הפעם עם הזמנה להצטרף אלי ולנצל את חלון ההזדמנויות הקצר שלהם. לאחר מכן נתנו להם כלים לביצוע ראיון: בכל שלוחה התקיים “יום סיפורי סבתא”, שכלל שיחה על זהות – מה עושה אותנו למי שאנחנו, סדנת כתיבה, שיתוף בראיונות בקבוצות קטנות וזמן לעבודה על הסיפורים.
כל אחד מהשלבים חשוב בפני עצמו: לראיין את סבא או סבתא, במיוחד בימינו, זו מצווה. בסדנת הכתיבה למדנו שיצירה וכתיבה הם לא דברים מפחידים בכלל וכל אחד יכול להתנסות בהם. השיתוף בראיונות בקבוצות קטנות היה המרחב ללמידת העמיתים האמיתית. ההיכרות האינטימית יותר עם הסיפורים המשפחתיים של החברים לקבוצה הכניסה רובד שכמעט ולא עלה בהזדמנות אחרת, וזה היה מעניין מאוד לראות מהצד את ההעמקה הזאת מתרחשת. אחרי זמן עבודה אישי, עם חניכה וליווי של המדריכים, הגענו גם לתוצר: 54 סיפורים קצרים, ולכל אחד מהם קודמים פסקת ביוגרפיה קצרה, תמונה (ישנה או עדכנית) וציטוט של הסבא או הסבתא שהיו ההשראה לסיפור.
חלק מהסיפורים מנוסחים בגוף ראשון, כמעט אחד לאחד כמו הראיון. חלקם יוצאים קצת מהמסגרת. מעניין לראות את הגיוון בסיפורים ובגישות של החניכים, במה בחרו להתמקד, ועל מה להרחיב. יש סיפורי עלייה לארץ (מברזיל, גרמניה, אתיופיה או תימן), סיפורי שירות צבאי ומלחמה (בעיקר ששת-הימים), חוויות מהילדות בקיבוץ, בעיר או במעברה – מגוון אדיר ומרגש שמציג את החברה הישראלית היום, כמו שאני רוצה לראות אותה: חברה שבה לכל הסיפורים יש מקום, וכולם מהווים בסיס ליצירה חדשה של דור שגדל כאן בארץ, עם פחות מטענים, בתנאי שמאפשרים לו את הבמה והאור.
הסיפורים כולם נכרכו לספר אחד, שנמצא עכשיו בכל רחבי הארץ: ברמת הגולן, טבריה, כרמיאל וכפר מסריק; ביישובי משגב, בנימינה, חדרה וזכרון יעקב; בכפר-סבא, פתח-תקווה, טלמון וברקן; בבאר-שבע, אשקלון, מצפה רמון וחצבה. סבים וסבתות מעיראק, איראן, כורדיסטן, רוסיה, פולין, אתיופיה, גרמניה, סוריה, מרוקו, ברזיל, מצרים, ספרד, טורקיה, ניו-יורק וישראל נמצאים זה לצד זה בספר פרי-עטם של נכדיהם, כי לא תינתק השלשלת, והסיפור הזה הוא הסיפור של כולנו.
דן ורדי, ראש מכינת רעות