על אהבה, מחוייבות וטקס

טקס חתונה שוויוני

טקס חתונה שוויוני. עורכת הטקס: ד"ר אליזבט גולדוין

ט”ו באב, חג האהבה, מביא איתו מבול של חתונות שנדחו בגלל האיסור הדתי להתחתן בימי “בין המצרים” – שלושת השבועות שבין י”ז בתמוז ל-ט’ באב. חלק גדל והולך מהזוגות המתחתנים מואס בקשר עם הממסד הרבני ובוחר לשנות את טקס החתונה הדתי למגוון טקסים שוויוניים יותר, שמאפשרים ביטוי לשני בני הזוג, ולא רק לגבר.

הטקס הדתי מורכב מכמה חלקים: החלק הראשון מבטא (במשמעותו העתיקה) את הפיכת האשה לקניין, בכך שהחתן עונד לה טבעת. בהמשך קוראים את הכתובה, היא המסמך שמעגן את זכויותיה של האשה. לבסוף אומרים את שבע הברכות, והחתן שובר את הכוס לזכר החורבן, מה שמסמל את הקשר לעם היהודי. חלק מן הזוגות מתייחסים לטקס הדתי כבסיס שאותו מתאימים, משנים או מוסיפים לו. בציבור הדתי והמסורתי לא מוותרים על אמירת שבע הברכות בחופה, ואצל חלק מהזוגות המנהג נמשך גם בשבעת הימים שלאחר החתונה, מה שמאפשר המשך החגיגות במעגלים רחבים ומגוונים. שבע הברכות מתחילות בברכה על היין, ממשיכות בברכה על בריאת העולם והאדם בצלם אלוהים, ומסתיימות בברכות לשמחה כללית, לפריון ולריבוי שמחות נישואין. אני מבקשת להתייחס לחלק מנהלי הטקס, ובמיוחד לחלק מהברכה השביעית והאחרונה מתוך שבע ברכות הנישואין.

״אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה דיצה וחדווה, אהבה ואחווה שלום ורעות״. זו ברכה יפהפיה שחבל לוותר עליה, אבל יש בה כמה דברים תמוהים שאנסה לבאר. ראשית, מה עניין הבריאה בטקס החתונה? ואם כבר בריאה, למה לא להתחיל ב”אשר ברא חתן וכלה״? שהרי הם הסיבה לכל הברכה. ועוד: מה הקשר בין ששת שמות השמחה (ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה וחדווה) לארבעת השמות האחרונים, שעניינם ערכים שבין אדם לרעהו או לרעותו (אהבה, אחווה, שלום, רעות)? ולבסוף: כיצד משתלבת ברכת היין בתוך שבע הברכות המיוחדות לטקס ברית הנישואין?

יש לברוא את האהבה כל פעם מחדש

אהבה היא דבר שצריך להיברא. היא לא ניתנת במתנה. בתחילה היא פשוט קורית, כאילו באה משמיים, ונדמית כמתנה גדולה שבני הזוג מתברכים בה. הברכה השביעית מתחילה בששון ושמחה. לדברי המילון ששון ושמחה הם “הבעת השמחה הגדולה ביותר”. זהו מצב רגשי קיצוני, וכנראה שצריך להיווצר מצב שכזה כדי שיהיו חתן וכלה. מבלי שהם חווים את השמחה והששון, אולי לא כדאי שיגיעו למעמד הזה. אבל האהבה שלפני מחויבות הנישואין אינה דומה לזו שאחריה. בתחילה הכל חדש, מסעיר ומעניין, אבל כשהחיים נכנסים לשגרה, יש לברוא את האהבה כל פעם מחדש.

ששה מצבי שמחה נזכרים בברכה: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה וחדוה, ואפשר לסדרם בשלושה זוגות. שני זוגות נוספים מציינים ערכים: אהבה ואחוה, שלום ורעות. וכנגד כולם חתן וכלה. אם ננסה לסדר את הזוגות שלושה כנגד שלושה, היכן נשבץ את החתן והכלה? לטעמי הם בצד הערכי, ולמרות שזה לא סדר המילים בברכה, יש כאן איזון נכון. הברכה מתחילה בששון ושמחה, וכך גם הזמן הראשון של החיים המשותפים הוא בדרך כלל זמן של שמחה, זמן של משיכה הדדית. אבל המבחן האמיתי הוא בהמשך. תנאי לזוגיות היא כמובן האהבה, אבל ללא האחווה, שהיא פן של החברות וכוללת את האחריות זה לזו וההפך, האהבה הראשונית עלולה להתפוגג. שלום פירושו גם שקט ושלווה, שיוכלו להתקיים רק עם הידיעה היכן מתחיל ונגמר כל אחד מבני הזוג, עם כיבוד הצרכים האישיים וגבולות בן/בת הזוג. רעות היא החברות האמיתית, זו הניתנת ללא תנאי. ובלי ארבע אלו, לזוגיות הראשונית מלאת השמחה אין הרבה סיכוי להימשך.

בחלק האחרון של הטקס שוברים כוס תוך אמירת הפסוקים “אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי” (תהלים קלז, ה-ו), כדי להזכיר לזוג את היותם חלק מהעם ואת מחויבותם לזיכרון הלאומי. פירוש יפהפה ששמעתי לאחרונה עושה חיבור נוסף: שבירת הכוס היא תזכורת לזוג על מורכבות הקשר שזה עתה נחתם. במהלך החיים המשותפים שהם מתחייבים אליהם יהיו לא רק זמנים של שמחה ואהבה. עשויים להיות גם רגעים של שבר, וצריך יהיה להתמודד איתם מתוך הקשר הזוגי.

ובאשר לברכת היין שנאמרת ראשונה, ובתוכנה בעצם לא שייכת, מתברר שהיא חלק מהרבה טקסים. יין הוא משקה שמשתבח ככל שהוא מתיישן, ואת טקס החופה היין פותח כדי לברך את החתן והכלה שהזוגיות שלהם תיבנה בהבנה ותשתבח באריכות ימים, בהעמקת הקשר מתוך שמחה, אהבה, אחוה, שלום ורעות.

רעיה אפנר, ראשת “נפגשים בשביל ישראל”

דילוג לתוכן