מ”בכל דור” עד “לפיכך נתכנסנו”

הזכרון מהווה מוטיב מרכזי בימים שבין פסח ליום העצמאות. הוא נשזר כחוט השני בין החגים וימי הזכרון, מעצב את הנרטיב של העם היהודי והחברה הישראלית ומשפיע על זהותם.

“שאל מישהו מיהו, והוא עשוי לומר: יהודי, או ישראלי, או רופא. אבל תשובה כוללת אומרת שאני סך כל זכרונותי ומה שאני מסיק מזכרונות אלה. הסר זכרונו של אדם והסרת את מהותו. מה שנשאר הוא בשר ועצמות אך לא אדם חי. הזכרון הוא האופי, העצמיות, התקווה, החלומות לעבר ולעתיד. הזכרון הוא הכל” (הרב שלמה ריסקין). אדם הוא סך כל זכרונותיו – הן האישיים, והן הקולקטיביים שמוטבעים בתהליכי חִברוּת קהילתיים ומדיניים. חגים, טקסים וסמלים הם אמצעים ליצירת הזכרון הזה. במדינת ישראל התקופה שבין פסח ליום העצמאות רצופה בארועים ובימים מיוחדים, בהם אנו מתבקשים לעסוק בזכרון ובצורך שלנו כעם וכחברה לזכור.

התקופה הזאת מתחילה בלידת העם ביציאת מצרים. ליל הסדר הוא תרגיל זכרון קבוצתי יהודי. הקריאה בהגדה (תהא אשר תהא – מסורתית, קיבוצית, חדשה וכו’) מוסרת זכרון של עם מִדור אחד למשנהו. כך כותב יצחק טבנקין:
“בכל פסח חייב אדם לשאול את עצמו:
מתי נולדתי? היכן נולדתי?
מהו הזכרון ההסטורי שאני נושא עמי?
אני מסתכל בתעודת הזהות שלי וקורא את מה שכתוב בכתב בלתי נראה: הורי נולדו כעבדים במצרים,
כשפרעה מלך מצרים, ציווה על רצח העם הראשון בהיסטוריה.
גם אני הייתי שם.”

בכ”ז בניסן אנו מציינים את יום הזכרון לשואה ולגבורה, שבו אנו מצווים לזכור ולהזכיר טרגדיה אפלה ואלימה בהיסטוריה האנושית. בשנים האחרונות, בצד הטקסים הממלכתיים גובר הרצון להקשיב לסיפורי עדים באופן אינטימי, במתכונת “זכרון בסלון”. אנו הופכים את הסיפורים האישיים של עדים ושורדי שואה לזכרונות קולקטיביים, ומשפיעים בכך על זהותה של החברה הישראלית.

ב-ד’ באייר חל יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. זהו יום עִם טקסים ממלכתיים וקהילתיים רבים, והוא מהווה את אחד מסוכני החִברוּת הגדולים של החברה הישראלית. טקסי הזכרון בבתי הספר מעצבים את זהותם הישראלית של ילדים ובני נוער (בהקשר זה ניתן לקרוא את המאמר “מִסוכן זכרון לאומי לקהילת אבל מקומית: טקס יום הזכרון בבתי ספר”, מאת ד”ר עדנה לומסקי-פדר, מגמות 2003)

התקופה מסתיימת עם לידתה של המדינה. יום העצמאות, שבו אנו חוגגים את הקמת המדינה, מזכיר לנו את הדרך שהעם היהודי עבר עד שזכה להקמת מדינה יהודית עצמאית.

הימים האלה מהווים עבורנו מעין מסע ארוך, המשתרע לא רק על פני יבשות ומדינות, אלא גם על פני שנים. זהו מסע של זמן, מקום וזכרון.

“כדי לחסל אומות נוטלים מהן קודם כל את זכרונן. הורסים את ספריהן, את השכלתן, את תולדותיהן ומישהו אחר יכתוב ספרים אחרים בשבילן, יתן להם השכלה אחרת, ימציא היסטוריה אחרת. אחר כך מתחיל העם לשכוח לאט לאט מה הוא היה ומה הוא בהווה, והעולם סביבו שוכח זאת עוד לפניו” (מילן קונדרה’ ספר הצחוק והשכחה, עמ’ ‏143). אכן, מחיקה של זכרון יכולה למחוק אומה, ויש חשיבות רבה לכל אומה, עם, קהילה ומשפחה לשמור את זכרונה. עצם הדיאלוג עם הזכרון וגם עם השכחה יוצר עבורנו הזדמנות מחודשת מדי שנה לבחון את הזהות שלנו כפרטים וכעם. אנו צריכים כל הזמן לברר לעצמנו מהו הזכרון שאותו אנו רוצים לשמור, ואיך נעשה זאת בצורה הנכונה ביותר.

אילנה עב”ו גולן, ראשת תכנית ענפים – למובילי תרבות יהודית ישראלית