יום כיפור: שמח או עצוב?

הכנרת

אופיו המוּכּר של יום הכיפורים הוא כובד ראש, תשובה ואשמה. אך אופי זה אינו מוכר במקורות קדומים. ניתן אף למצוא רמזים לכך שבתקופות קדומות נתפס היום בדרך שונה לחלוטין.

מה היה הציבור נוהג לעשות ביום הכיפורים? אולי אפשר לקשור לכאן את עדות המשנה על מנהגי יום הכיפורים בימי בית שני:

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן […] וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת: “בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה, “שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה’ הִיא תִתְהַלָּל” (משלי לא ל). וְאוֹמֵר: “תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ” (שם לא). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ” (שיר השירים ג יא), בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ – זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ – זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ. אָמֵן. (משנה תענית ד, ח)

במשנה זו מתוארים ריקוד של בנות ירושלים בכרמים ושירי חיזור שהן שרות לבחורים הצופים בהן. מדוע היו נוהגות הבנות לעשות כך ביום הכיפורים דווקא? בגדי הלבן של הבנות אמנם דומים לבגדי הלבן של הכוהן בבית המקדש, אך ההקשר שונה לחלוטין. המשנה רומזת לנו על התשובה באמצעות הדרשה הקושרת בין חתונה לבין מתן התורה. ריקודי החיזור מסמלים את מתן התורה ואת ברית הנישואין שבין ישראל לבין אלוהיהם.

ואכן, מסורת בידי חכמים, שביום הכיפורים נמחל לעם ישראל עוון העגל, ובו ירד משה מהר סיני עם לוחות הברית השנִיים:

ירד בי’ בתשרי והוא היה יום הכיפורים, ובישרם שנתרצה לפני המקום, שנאמר “וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ” (שמות לד ט), לפיכך נתקיים יום חוק וזכרון לדורות, שנאמר “וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם” (ויקרא טז לד). (סדר עולם רבה, פרק ו)

אם כן, יום הכיפורים הוא יום שבו נענות בקשות הסליחה, ולכן יש בו מקום לשמחה. אך טעם זה למחולות של הבנות אינו מסביר את מיקומם בכרמים. ייתכן אפוא שלפנינו שריד לחגיגות דיוניסיות, שכמוֹתן היה מקובל לעשות במזרח הקדום בסיום הבציר, והן כללו הוללות של שכרות ומין; אלא שחכמים עידנו חגיגות אלה, עיצבו אותן מחדש בצורה צנועה יותר ומצאו בהן טעמים נעלים ולאומיים.

לעומת המנהג של המחולות בכרמים והמסורת על מתן התורה, אנו מוצאים גם תיאור שונה לגמרי ליום הכיפורים בימי בית שני. בספר היוֹבלים (שנכתב במאה השלישית לפנה”ס) מוסבר יום זה כביטוי לאבלו של יעקב על בנו יוסף, וכזכר לחטאם של אחי יוסף שרימו את אביהם באמצעות שעיר עִזים:

לכן נועד בקרב בני ישראל להתאבל ביום העשירי לחודש השביעי, ביום אשר הגיע שֵׁמע אבל יוסף אל יעקב אביו. לבקש בו כפרה בשעיר עִזים בעשור לחודש השביעי אחת בשנה על חטאתם, כי הפכו את רחמי אביהם לאבל על יוסף בנו. וביום הזה נועד להם להתאבל בו על חטאתיהם ועל כל פשעיהם ועל עוונותם, להטהר ביום הזה אחת בשנה. (ספר היובלים לד, כג-כה)

ייתכן שלפנינו שרידי מאבק בין חז”ל לבין מחברי ספר היובלים באשר לאופיו של יום הכיפורים: יום של אבל וצער או יום של מתן תורה, ביטחון ושמחה.

ניתן לקשור את המחלוקת לגבי אופיו של יום הכיפורים עם שאלת מעמד האדם בו. ממרכזיוּת מקומן של הכפרה והתשובה ביום הכיפורים ניתן להסיק בעניין זה מסקנות מנוגדות: התשובה כרוכה מחד גיסא בתודעת חטא ואשמה, ומאידך גיסא היא מבטאת בגאווה את יכולתו של האדם להתנער מחטאיו ומאשמתו, ולכוון את חייו לעבר הטוב והנכון. הכפרה ביום הכיפורים נתונה, לכאורה, בידי האל, ולפיכך עלול האדם להרגיש עצמו חסר שליטה ונתון לחסדי שמים. אך הוודאות שאכן יכופר לו עשויה להקנות לו ביטחון ולהחזיר לו את השליטה בגורלו.

מתוך הספר “חג ישראלי” – הצעות לטקסי החגים במשפחה, שנכתב במדרשה באורנים ויצא בהוצאת עם עובד

דילוג לתוכן