“טוב אחרית דבר מראשיתו”

ניצן של פרח

עד כמה הראשית משפיעה על האחרית? צילום: Didssph באתר Unsplash

בימים אלה בהם רבות מאיתנו משתתפות בסיומים כאלה ואחרים, ועומדות כאמהות, כסבתות (ואולי אף כמורות) בראשיתו של החופש הגדול, אין מתאים מלעסוק בפסוק זה מקהלת, שנוגע באחריתם ובראשיתם של דברים. להלן אדון בסיפור המופיע בתלמוד הירושלמי של מסכת חגיגה, אשר במרכזו עומדת דרשה של פסוק זה. באמצעות הסיפור אבקש לומר מספר מילים על סוף, התחלה ומה שביניהם.

הסיפור, המופיע בפרק השני של מסכת חגיגה, הוא חלק מסוגיית “ארבעה שנכנסו לפרדס” ומהעיסוק התלמודי הנרחב בדמותו של ‘אחר’ – אלישע בן אבויה. הקטע שיובא להלן הוא חלק משיחה בין אלישע בן אבויה ותלמידו המובהק ר’ מאיר, המתקשה להיפרד (פיזית ונפשית) מרבו ש”יצא לתרבות רעה” (בשפת התלמוד). במפגש זה יש חילופי דרשות בין ר’ מאיר ואלישע על הפסוק מקהלת:

אמר לו [אלישע למאיר] ומה היית דורש שוב?
אמר לו: “טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ” (קהלת ז ח).
אמר לו: ומה פתחת בו?
אמר: [משל] לאדם שהוליד בנים בנערותו ומתו, ובזקנותו נתקיימו – הרי ‘טוב אחרית דבר מראשיתו’. לאדם שעשה סחורה בילדותו והפסיד, ובזקנותו ונשׂתכר – הרי ‘טוב אחרית דבר מראשיתו’. לאדם שלמד תורה בנערותו ושכחהּ, ובזקנותו וקיימהּ – הרי ‘טוב אחרית דבר מראשיתו’.
אמר [אלישע]: אוי לאובדים ואינם נמצאים! – עקיבה רבך לא היה דורש כן, אלא: טוב אחרית דבר מראשיתו – בזמן שהוא טוב מראשיתו. ובי היה המעשה:
אבויה אבא מגדולי ירושלם היה. ביום שבא למוהלני, קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד, ולרבי אליעזר ולר’ יהושע בבית אחד. משאכלו ושתו – היו מטפחים ומרקדים.
אמר רבי אליעזר לרבי יהושע: עד שהם עסוקים בשלהם – נעסוק אנו בשלנו. וישבו ונתעסקו בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם.
אמר להן אבויה: רבותי, באתם לשרוף את ביתי עלי?!
אמרו לו: חס ושלום! אלא יושבים היינו וחוזרים בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, והיתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני, ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש, “וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם” (דברים ד יא).
אמר להן אבויה אבא: רבותיי! אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אני מפרישו.
לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים, לפיכך לא נתקיימה [התורה] באותו האיש [בי].

השיחה בין ר’ מאיר ואלישע נראית בראשיתה כשיחה למדנית רגילה בין שני חכמים: על פי דרשתו של ר’ מאיר, המוצגת על ידי שורה של דוגמאות, משמעות הפסוק “טוב אחרית דבר מראשיתו” היא שלעיתים קרובות הסוף טוב יותר מאשר ההתחלה, ולכן צריך להיות סבלניים, להמתין ולראות את סוף התהליך. תמיד יש תקווה שדברים ישתפרו, ו”כל עוד הנר דולק – אפשר לתקן”. אלישע, בשם ר’ עקיבא, דורש לעומת זאת בדיוק את ההיפך: “טוב אחרית דבר” – רק כשהוא היה טוב מראשיתו.

בעוד שדרשת ר’ מאיר מדגישה שהכל פתוח, ושדברים יכולים להתהפך לטובה בכל רגע נתון, דרשת אלישע מבטאת גישה פטליסטית יותר: דברים נקבעים על פי ראשיתם, עד כדי כך שנראה שאין כמעט מה שאפשר לעשות לגביהם.

בנקודה זו של הסוגיה הדו-שיח הופך מלמדני לאישי. אלישע ממשיך ואומר: “בי היה המעשה”. מהסיפור שהוא מספר על יום הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו עולה, שמכיוון שכניסתו של אלישע בן אבויה לעולם התורה לא היתה לשם שמים (אלא משאיפת הגדלות של אביו) – אחריתו היתה רעה.

עמדתו של אלישע קשה ועם זאת מעוררת מחשבה: עד כמה בית הגידול של האדם ונקודות ההזנקה שלו לחיים הם הקובעים את גורלו ועתידו? זאת היתה שאלה מרתקת לקבוצה של נשים הבאות מרקעים, ביוגרפיות ובתי גידול מגוונים ושונים, כמו הנשים ב”יוצרות ניגון”. כך היה עבורנו גם רגע המעבר של הסיפור מהממד הדרשני לאישי, המבהיר לקורא/ת שהמעשה הדרשני תמיד נטוע עמוק בתוך החוויה האישית, ושמרחבים אלו מזינים זה את זה וקשה עד בלתי אפשרי להפריד ביניהם. עבורנו ב’יוצרות ניגון’ – תפיסה זו היא כבר דרך חיים.

אי אפשר בלא מספר מילים בנוגע לתיאור הלימוד של ר’ אליעזר ור’ יהושע, שמחליטים לפרוש מהמון האנשים ה”מטפחים ומרקדים” ולעסוק ב”שלהם”. העיסוק “בשלהם” הוא העיסוק בדברי תורה: מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים. בתודעה שלהם הם בסה”כ עוברים על מסורת הכתובים, התורה שבכתב. לכאורה לא “עוקרים הרים וטוחנים אותם זה בזה” ולא עוסקים בפלפול וחידושים. או שמא אולי הם כן, אך בעיניהם – הם בסה”‘כ לומדים תורה, נביאים וכתובים.

כך או כך, הם מקבלים אישור שמימי שתורתם רצויה: “וירדה אש מן השמים והקיפה אותם”. היינו יכולים לומר שזוהי חוויה סובייקטיבית, שנובעת מלהט והתלהבות הלימוד, אך העובדה שאבויה נזעק למקום וחושש לגורל ביתו מעידה שמדובר כנראה באש אמיתית. ההיסטריה של אבויה כמובן נלעגת בעינינו, שכן כולנו יודעים שאין כוונתם של החכמים להזיק לאף אחד וגם לא למוטט את הבתים הסובבים אותם.

ובאנלוגיה – לימוד התורה שלנו ב”יוצרות ניגון”, המוגדר כלימוד וכפרשנות פמיניסטית, נדמה פעמים רבות על ידי הסובבים כלימוד הרסני שמבקש למוטט את היסודות. אך כולנו, השותפות ללימוד זה, יודעות עד כמה ההיפך הוא הנכון ושהאש שנדמה שיוצאת מבית מדרשנו איננה אש של הרס אלא אש שהיא תוצאה של “דברים שמחים כנתינתן בסיני”. גם אנחנו: יושבות ומתעסקות בתורה – מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים – לא מוותרות על אותו קישור חזרה להר סיני, ובתודעתנו, גם החידוש המפליג והנועז ביותר שיוצא מפינו הוא בגדר מדרש פסוק – אפשרות המונחת וגלומה בפסוק עוד מנתינתה בסיני.

שתי הדמויות המככבות בחלק זה של הסיפור הן ר’ אליעזר בן הורקנוס, דמות ידועה המייצגת בעולם החז”לי את התפישה המסורתנית, האומר רק דברים ששמע מפי רבו, ועליו נאמר שהוא “בור סוד שאינו מאבד טיפה”; ור’ יהושע בן חנניה. אותו ר’ אליעזר התנגח עם כל יושבי בית המדרש (ור’ יהושע בראשם) בתקרית המפורסמת של ‘תנורו של עכנאי’, בה הוא מייצג את העמדה האלוהית, ומולו ר’ יהושע בשם דעת הרוב מצהיר “לא בשמים היא” – ההלכה נקבעת ע”י בשר ודם ובדרכים אנושיות. שתי הדמויות היושבות כאן, שלימודן מוריד אש מן השמים, הן אם כן, אולי הדמויות הקוטביות ביותר בעולם החז”לי בתפיסת עולמן ובתפיסת תלמוד התורה שלהן. אך כאן הם בחברותא, משחזרים את חוויית קבלת התורה בסיני, וכוח לימודם מאיים ומרשים בו-זמנית את הנמצאים מחוץ לבית–מדרשם.

האם הנשים המרכיבות את בית מדרש ‘יוצרות ניגון’ הן דמויות קוטביות והפוכות, או יותר דומות מאשר שונות? האם יש בינינו מסורתניות לעומת מחדשות? יתכן. אך גילינו במהלך החברותא הארוכה שלנו שחלוקה זו אינה בהכרח נגזרת מהשיוך המגזרי ומהביוגרפיות של בתי הגידול, והיא גם לא תמיד עקבית אצל כולנו לאורך חיים שלמים. בודאות נוכל לומר שלימוד בחברותא מתוך נקודות מוצא והשקפות עולם שונות, היא אכן חוויה מסעירה ה”מעלה ניצוצות”.

ר’ ד”ר אסתר פישר, ממייסדות ומנחות בית המדרש “ניגון נשים” ו“יוצרות ניגון”. ראשת מדרשת עין הנצי”ב. בעלת תואר שני בתלמוד ותואר שלישי בלימודי מגדר. בוגרת בית המדרש לרבנות ישראלית. עוסקת בפרשנות פמיניסטית לתלמוד.

(הדברים נכתבו בשנת 2016, וטובים גם להיום)

דילוג לתוכן