חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

שֶׁבֶת אחים ואחיות

מעגלי שיח

כבר עשרים ושלוש וחצי שנים שיש לי תואר נוסף לכל מה שאני – אשה בעצמי ולאישי, נכדה, בת, אחות, ובעיקר אמא וסבתא, ולא הזכרתי מורה, מחנכת ומנחה, יוצרת, וכמובן חברה, תואר שממש יקר לי. ויש עוד חלקים שלא מניתי וכולם ביחד מהווים אותי. התואר הנוסף והלא-נחשק הזה – שַכּולה – בדרך כלל מוחק את שאר החלקים שלי, מתייג אותי במגירה ציבורית-לאומית ומדביק עלי תווית שאני מתנגדת לה בתוקף. ועם כל זה, הוא כנראה המרכיב הכי פעיל בזהות שלי ב-23 (וחצי!) השנים האחרונות.

בשם אבי שלנו שנפל בדרך להגנת יישובי הצפון, בשם כל אלו שאינם, אותם שנפלו בכל המלחמות ופיגועי הטרור, אני פעילה כבר שנים בזכרון והנצחה, ויוצאת כבר חמש-עשרה שנים למסע בשביל ישראל, למען ישראל. יחד עם שותפים טובים ונאמנים אני מנסה לייצר שיח מחבר בין כל מגזרי החברה הישראלית, צועדת בנופי הארץ היפה ופוגשת את הא.נשים הטובים שתורמים ועושים למען הכלל. בשנה האחרונה המסע נקטע .הכאב הגדול אינו על החמצת הנופים, אלא על השיח – שבתוך המסע הוא מחבר ומאפשר להפיל מחיצות ותוויות, ובציבוריות הישראלית, בעידוד ההנהגה, הופך להיות יותר ויותר מתלהם, יותר ויותר אלים.

למה במסע אפשר ובתנאים אחרים לא? כנראה שהיציאה מהשגרה אל הטבע וסיפור הזיכרון המשותף של הנצחת הנופלים מסייעים ומאפשרים שיח נינוח ומקרב. ולמה זה לא קורה במציאות היום-יום? כל המגזרים בחברה הישראלית רוצים להיות חלק מסיפור משותף. יש לנו סיפור ישן, שאנחנו חוזרים ומספרים בטקסי החגים לאורך השנה: בפסח יצאנו מעבדות לחירות, בשבועות קיבלנו את התורה והפכנו לעם, בַּסוכות שבדרך המדבר התחשלנו. נכנסנו לארץ ישראל וחיינו בה – בשבטים, אבל כעם אחד. ידענו גם פילוגים ומלחמות בין-שבטיות ,עד שהסיפור המשותף נפוץ לארבע רוחות השמיים עם חורבן הבית והיציאה לגלות.

במשך דורות ידענו לשנן ולספר לעצמנו חלקים מהסיפור המשותף, שזיהה אותנו, לטוב ולרע, בין אומות העולם. על הסיפור החדש – איך חזרנו לארץ, הקמנו מדינה ויצרנו חברה – לא כולם מסכימים. יש ויכוח אמוציונאלי חריף. רגש לא מסתדר עם עובדה, ולכן כל כך קשה להגיע לפשרה בהמון הצטלבויות שבהן צריך לקבל החלטה מושכלת. כשנוספת לכך הנהגה כושלת, שרק מעצימה את השיסוי והקיטוב, אנחנו במצב הולך ומחמיר. כדי לשנות את ההתלהמות צריך להתחיל להקשיב, להסכים להיפגש, לדבר ולהקשיב בכבוד; לשמוע את הכאב של מי שמרגיש.ה שהודר.ה בעבר או עדיין בהווה, להשתדל להכיל אבל גם לדבר; לבדוק על מה אנחנו יכולים להסכים, על מה לא נוותר ועל מה נסכים להתפשר.

ואיך זה מתקשר לשכול? הכאב הכי חריף (אחרי הגעגועים) הוא על ההחמצה של כל אחד ואחת מהנופלים כפרטים, ושלנו כחברה. אנחנו מקיימים יום זיכרון ציבורי והמון ימי זיכרון פרטיים, בונים אתרי הנצחה, מספרים סיפורי מורשת ומקדמים מיזמי הנצחה וזיכרון שונים. אין ספק שברוב חלקי החברה הישראלית קיימת הזדהות והערכה לנושאי ההנצחה והזיכרון. אני מבקשת גם מחויבות.

באמצעות המסע והמיזם “כי א.נשים אחים אנחנו” אני מבקשת לקיים את החוזה הבלתי-כתוב, אבל חתום בדם, בין החברה הישראלית לאלה שנתנו לה את חייהם. הם נתנו את חייהם, ואנחנו אחראים לכך שהחברה שמתקיימת כאן תהיה מתוקנת ברוח הנביאים, על פי חזון המנהיגים ואנשי הרוח, חזון החלוצות והחלוצים מכל המגזרים, על פי תקוות ותפילות של הא.נשים שהגיעו מכל הגלויות כדי להקים מדינה המושתתת על צדק ויושר, שוויון וחופש, חסד וחמלה.

מתוך המצוקה והחרדה יצאנו ליוזמת מעגלי השיח המכבד. בחודש שעבר נצנצו לאורך הארץ אורות קטנים של תקווה. בערב אחד התכנסו מאות א.נשים ממטולה עד אילת, פנים אל פנים (תוך שמירת כללי הבריאות!) בעשרות מעגלים. בערים, קיבוצים וישובים שונים, שוחחו על מה שכואב ועל איך ממשיכים יחד למרות חילוקי הדעות. החמרת הסגר לא מאפשרת להיפגש פנים אל פנים, אבל לא עוצרת את התקווה. אני מזמינה את כולכם וכולכן להצטרף לשני מפגשים מקוונים, בהם נשמע א.נשים שחיים במציאות מורכבת וננסה להבין יותר איך עושים את זה. בתקווה שתהיה סוכת שלום פרוסה על ראשינו, ונשב בה ביחד.

חג שמח!

רעיה אפנר, ראשת “נפגשים בשביל ישראל”

רב-שיח מקוון שהתקיים ביום רביעי 7.10.20

אהבת? אפשר לשתף בקלות

Facebook
Twitter
Email
Print
WhatsApp
Telegram
שם פרטי*
שם משפחה*
דוא"ל*
דילוג לתוכן