מה ראוי שיהיה חג שבועות עבורנו, במרחב היהודי-ישראלי החילוני של 2022?
חג שבועות במקרא הוא חג קציר חיטים וחג הביכורים. אחד משלושת הרגלים, שנחגג ברוב עם, ומבטא לכן גם את הקשר לאדמה ולעונות השנה, וגם את ההשתייכות למעגל הרחב של העם.1 חג שבועות של חז”ל, לאחר החורבן והגלות, הופך בהדרגה לחג מתן תורה. הוצמדה לו הקריאה במגילת רות, שאמנם משמרת את הד העונה החקלאית, אך בעיקר מציעה עיסוק בהיבטים רעיוניים ורוחניים הקשורים למגילה (גֵרות, חסד ועוד).2
בקבלה נוספות לשבועות משמעויות מיסטיות ודימוי של התאחדות של עם ישראל (בתפקיד הכלה) עם הקב”ה (בתפקיד החתן). החג מגיע בסופה של ספירת העומר, הגדושה במשמעויות קבליות והמסמלת את תקופת הריחוק וההכנה לקראת ההתאחדות המיוחלת. ‘תיקוני’ ליל שבועות החלו בהקשר זה כהכנה של הכלה לקראת חופתה, בהתקנה של קישוטים עבורה – שהם לימודי התורה.3
בציונות החילונית, ובפרט בהתיישבות העובדת, בלטו שתי נטיות לגבי שבועות, כמו במועדים רבים אחרים במעגל השנה: האחת, ברוח הדילוג ‘מהתנ”ך לפלמ”ח’, ביקשה ‘לקלף’ שכבה תרבותית ו’לחזור’ אל הרובד המקראי – כלומר להיבטיו החקלאיים, הטבעיים, הארציים והלאומיים של החג. כך חודשו חגיגות הביכורים, שבהן הובלטה השמחה על תנובת הארץ, ונוצלה ההזדמנות להכתיר את יורשתו של בית המקדש – הקק”ל, שלה הוקדשו הביכורים.
הנטייה השניה, זו שדגלה ברציפות תרבותית, ביקשה לשלב בין היסודות הקדומים, אלה המאוחרים, והמצב העדכני של העם המתיישב מחדש בארצו. זו היתה רוחם של אחד העם, ביאליק, כצנלסון ואחרים. בהקשר לשבועות מיוצגת גישה זו בדבריו של יצחק שויגר (לימים: דמיאל), במאמרו מ-1929 “ניצול השכבות”, המובא בספרו של מוטי זעירא “קרועים אנו” (עמ’ 253): “מוּשב לנו… חג הביכורים לא כמו שהיה [בתקופת המקרא] אלא ‘כפול שכבה’, שכבה עמוקה בנו מאד ופלאית מאד”. דברים דומים נשא מנחם אוסישקין בשנת 1932, בחגיגת הביכורים בחיפה:
“אבל אל נא תשכחו דבר אחד עיקרי! והוא: כי השרשרת הלאומית של האומה מתחילה בחג שאנו חוגגים היום: חג השבועות. חג זה לא היה רק חג הטבע, חג הביכורים של פרי האדמה והעבודה: זהו יום “מתן תורה” ובו היינו לעם. ואין להפריד בין שני החגים האלה. ביום אחד נוצרנו כאומה ונעשינו עם עובד אדמתו בזעת אפיו. פירוד זה יכול להעמיד אותנו בפני מכשולים, שעמדו בפנינו במשך הדור האחרון, ועלינו להימנע מהם.”
האתגר של היהדות הישראלית לשבועות ומתן תורה
המגמה התרבותית באה לידי ביטוי נרחב יחסית בשנים האחרונות ב’תיקוני ליל שבועות’ הפלורליסטיים. שורשם נעוץ בערב שהתקיים בשנת 1966 בביה”ס האזורי ‘העמק המערבי’ שבקיבוץ יפעת בהובלת מאיר איילי ועמיתיו. איילי סיפר כי חלק מהמוטיבציה שלהם היתה רתיעתם מההיבטים של “הנהייה אל הארכאי והשיבה אל הפרימיטיבי” שבאו לידי ביטוי בטקסי הביכורים, כמעט עד כדי סימבוליקה של הקרבת ביכורי אדם. הוא הוסיף:
“האין זה מוזר שזנחנו מוטיב יהודי מקורי זה שבחג, מוטיב יחיד במינו בין האומות: עם חוגג את יום היותו לעם של תרבות, חוק ומשפט! מנהג ‘תיקון ליל שבועות’ שנתקיים במשך מאות שנים בקהילות רבות בישראל סימל במיוחד את התוכן הזה של החג. ברעיון זה נאחזנו כאשר התאספנו, ציבור חברים, מורים, תלמידים ואורחים, כדי להקדיש את הלילה הזה לעיון וללימוד.”4
משמעות דומה לזו שמציע איילי לחג השבועות – תהליך העידון מ”פולחן פרימיטיבי” ועד להתקדשותנו “לעם תורה” – הציעו גם מחברי הספר ‘חג ישראלי’, שהעמידו את החג על הניגוד בין ‘טבע’ ל’תרבות’.5 ‘תיקוני ליל שבועות’ שהתניעו איילי וחבריו הפכו לתופעה יחסית רחבה, שמסמלת אולי את שיאו השנתי של ‘לימוד התורה הפלורליסטי’, ואת המיזוג בין מנהג יהודי (מאוחר מהמקרא כמובן) לבין תכנים מודרניים וישראליים.
עדיין נותרו בפנינו הזדמנויות לעבד ולשכלל סמלים נוספים של החג, תוך שאיבה מהשכבות הקודמות והתאמתם לחיינו. כדוגמה אחת ניתן לראות את השימוש שעושה ברל כצנלסון בסמל העוצמתי של מעמד הר סיני וקבלת התורה – בהקשר לקונגרס הציוני הראשון:
“חיה בליבי ההרגשה, כי לא נסתם חזון מעם, התקווה לגילוי־שכינה עוד לא עזבתנו. […] אנא, זכרו נא את מעמד הקונגרס הראשון. האם לא בכפיית הר כגיגית היה מתן הפרוגרמה הבזילאית?”6
‘הפרוגרמה הבזילאית’ היא החלטות הקונגרס בבזל, והביטוי ‘כפיית הר כגיגית’ לקוח ממדרש חז”ל מפורסם על מעמד הר סיני.7
וכאן ניצבת בפנינו שאלת השאלות: האם אנחנו מסוגלים, בתוך מציאות חיינו – עם נטייתנו הביקורתית, רוח הזמן הפוסט-מודרנית והפוסט-אידיאולוגית, ההוויה החילונית ועוד – לזהות בתוך נפשנו פינות שבהן יכולים לקבל מקום מושגים כמו ‘מתן תורה’, ‘עשרת הדיברות’, ‘מעמד הר סיני’ ודומיהם?
בעיניי, ראוי שהתשובה תהיה חיובית, וזהו האתגר הפרשני והאנושי של מי שמבקשים להיות הממשיכים של הגישה הפרשנית בתוך הציונות החילונית – כפי שעשו ועושים מורים מימי אחד העם, ביאליק וא”ד גורדון, עבור בכצנלסון, דרך איילי ומייסדי ‘המדרשה באורנים’, ועד לרבות ורבים וטובים הפועלים בימינו.
רגב בן-דוד, רכז תחום הגות, בוגר בית המדרש לרבנות ישראלית
1 שמות כ”ג, ט”ז; שמות ל”ד, כ”ב–כ”ו; ויקרא כ”ג, ט’–י”ז; דברים ט”ז, ט’–י’; דברים כ”ו, א’–י”א; ועוד.
2 מבלי לשכוח שהמשנה מתעדת דיונים מפורטים בדיני ביכורים, ואף כוללת תיאור מקסים של העלייה לרגל, משנה ביכורים ג’, ב’–ג’.
3 כגון בספר הזוהר, פרשת ‘אמור’.
4 מאיר איילי, ‘תיקון ליל שבועות’, פתחים ד’, תשכ”ח
5 חג ישראלי, הוצאת המדרשה באורנים ועם עובד, 2014, עמ’ 368–379.
6 ברל כצנלסון, “לקראת הימים הבאים” [תרע”ח], בתוך כתבים, א’, עמ’ 67–68.
7 בבלי, עבודה זרה ב’ ע”ב.